כבר 43 שנים שפסטיבל עכו, מהפסטיבלים החשובים בארץ, מהווה בית ליצירה של תיאטרון אחר. את הניהול האמנותי קיבלה השנה לראשונה דליה שימקו. בשלוש מתוך שמונה הצגות התחרות שבהן צפיתי היה עיסוק בלתי פוסק בבית כמושג - וכל הפקה פירשה אותו אחרת לגמרי.
משחק, מלחמה
עבודתם של נטע שפיגלמן ואמיר יציב, "אלמנת קש" (כתיבה: אורן ולדמן ושפיגלמן), מוגדרת בתוכנייה כ"הצגה לשחקנית ולמחשב". אלה אכן מרכיביו העיקריים של הדואט הזה, שבוחן את נקודות ההשקה שבין פרפורמרית למסך וידאו.
"אלמנת קש" הוא שם הנוהל הצבאי לפשיטה על מבנה - וגם כינוי לאישה שבעלה נעדר מהבית לעיתים תכופות או נטש אותה לגמרי. ההצגה מוקרנת-מבוצעת בתוך חלל של בית פלשתיני נטוש, שלתוכו נקלעו שלוש דמויות שהקשר ביניהן לא לגמרי ברור: נער שמשוכנע שהוא בתוך חדר בריחה, צעירה שממתינה לבעלה ואישה מבוגרת שלא יודעת איך להכיל את המצב. שפיגלמן הנהדרת מגלמת את שלוש הדמויות/האווטארים במקביל, הודות לטכנולוגיה של מציאות רבודה המנטרת את תנועות גופה ו"מלבישה" אותן על הדמות המונפשת.
אם התיאור שלעיל נשמע לכם עתידני לחלוטין ומעט מוזר, הרי מדובר בהפקה שיש בה ממד ניסויי לחלוטין. וידאו-ארט הפך חלק בלתי נפרד מהתיאטרון הישראלי, אך במקרה הזה הוא לא חלק מההצגה - אלא ההצגה עצמה. מה שמיוחד בעבודת הווידאו של יציב (ונציין את יועץ הווידאו יואב כהן, מתכנתי האנימציה בזמן אמת יוליה בוגונוס ושגיא פילוסוף ומעצב האנימציה גלעד הרניק) הוא עיצוב הדמויות. יש בהן משהו אנושי לחלוטין, אבל גם מעוות ומאיים. אפילו החילוף המהיר מדמות לדמות על ידי אותה שחקנית (משהו שרואים בהרבה הצגות יחיד, למשל) פתאום נטען במשמעויות נוספות. לכן "אלמנת קש" היא מעין מעבדת תיאטרון שמתהווה על הבמה.
ההשראה של שפיגלמן ויציב הייתה, בין היתר, סימולטורים צבאיים. ניכר ניסיון לעורר מחשבה על הבעייתיות בדרך שבה הפלישה לבית הזר מתבצעת. עניין אחר שבו דנה ההפקה הוא החשש מ"האח הגדול". אלא שהכל לא לגמרי מפורש. נשמעים קולות בערבית ופיצוצים - ואין, כמתבקש, עיסוק אמיתי בסכסוך הישראלי-פלשתיני. בתיאטרון, כמו בתיאטרון, ייתכן שהמטרה של שפיגלמן ויציב הייתה שכל צופה ימצא לנכון לפרש אחרת את ההצגה. בעיניי, ההימנעות המכוונת מצלילה לתוך הקשר פוליטי-חברתי רחב יותר לא משרתת את הקונספט.
יש על מה לדבר
"בלוברי" משלבת סרטונים שונים בנושא ההצגה - טיפולי פוריות - כמו ראיונות אמיתיים מ"פאולה וליאון" ומהתוכנית של פרופ' רפי קרסו. עוד מוקרנים תשדירי שירות ישנים של משרד הבריאות, שמטרתם להקל על זוגות להבין את התהליך. "קיימות שתי אפשרויות: תשובה חיובית או תשובה שלילית", מסביר שם פרופסור. והוא ממשיך: "תשובה חיובית - שמחה גדולה. עלייך להמשיך בטיפול התרופתי ולקבוע תור לביקור המשך. תשובה שלילית - עצוב, אכזבה גדולה, אך אסור להתייאש".
הדברים הללו, שהתפרשו בציניות מוחלטת ועוררו פרצי צחוק בקרב הנוכחים, הם בדיוק מה ש"בלוברי" עוסקת בו. "השמחה הגדולה" ו"האכזבה הגדולה" הן מנת חלקם של רבים שרק רוצים להביא ילד לעולם. ההצגה הזאת מתמקדת בהם - ובעיקר משקפת ממקור ראשון את החוויה המטלטלת של טיפולי פוריות. "בלוברי" (או בכותרת הנלווית אליה "שש שנים בשעה וחצי") היא תיאטרון דוקומנטרי של נטלי צוקרמן, שלא מהססת לדבר על דברים רגישים כמו המרוץ הארוך להורות שלה ושל בעלה, תומר קופל.
נטלי כבר הוכיחה בעבר נכונות להיחשף על הבמה במאת האחוזים, בהצגות על הנכות השקופה שלה. הפעם היא בחרה שדווקא שחקנית אחרת תגלם אותה במחזה שכתבה על הג'ונגל של הטיפולים, מתוך הקושי לחוות מחדש סיטואציות שכבר עברה. זה לא אומר שהיא לא נמצאת על הבמה - גם אם רוב הזמן לא בתפקיד עצמה. תומר, שחקן בעצמו, מעיד בפני הצופים שהוא אמנם מסוגל לגלם את עצמו - ועם זאת, לא היה מסוגל לכתוב את מה שקרה. ואילו ליר כץ המרגשת, שמגלמת את בת דמותה של נטלי, מספרת לקהל שטפו-טפו-טפו הנושא של טיפולי פוריות רחוק ממנה, ובכל זאת כל כך מכאיב להתעסק בו.
ההתעסקות בנושאים רגישים (מה שחנוך לוין קרא לו "חיטוט בשן כואבת") נעשית באמצעות אסופת סיפורים על טיפולי פוריות, הפלות, החלום לילד והורות. לצד נטלי ותומר, עומדת שורת נשים (וגבר וילד) שחוזרות אל הרגעים הכי רגישים שלהן, בגילוי לב ובאינטימיות שלכאורה לא מקובלים בחברה. וזה בדיוק מה ש"בלוברי" עושה - הופכת עניינים שנחשבים טאבו לכאלה שאפשר לדבר עליהם.
בשנים האחרונות הרי עולה המודעות לכל מה שקשור לטיפולי פוריות, וזו לא הפעם הראשונה שמנסים להפוך את החוויות הרגישות האלה למעשה אמנות. אז מדוע מדובר בהצגה חשובה, מלבד הנכונות של הפרפורמרים להיחשף? הסיבה היא שהשפה היומיומית הופכת את המופע לנגיש לכולם ולנוגע בכולם. מלבד זאת, לא רק התוכן מעניין, אלא גם הצורה (עיצוב במה ותאורה: איריס מועלם). משתתפים נוספים (רובם אף שותפים ליצירה) הם שירה חסיד, אורי לנקינסקי, עתליה ברנזבורג, סמהאר בדארנה מנסור, מירי פרבר, שי פרבר והילד גיל פרבר.
הרבה רגש - והרבה מועקה
"הכאב" היא הצגה ששולחת את צופיה למקום ולזמן אחר - לפריז של 1945, קו התפר שבין המלחמה לחיים שלאחריה. הספר באותו השם של הסופרת הצרפתייה מגריט דיראס (שפורסם ב-1985) מבוסס על הזיכרונות שלה מתקופת הקרב על פריז. באותו ממואר, היא מגוללת את הציפייה האינסופית לבעלה רובר אנטלם (סופר בעצמו), שנשלח למחנות מבלי שתדע מה עלה בגורלו. הוא חוזר שדוף וחסר צלם אנוש, ודיראס מתארת את המאמץ להשיב אותו לחיים.
הטקסט קשה, מטלטל ואקזיסטנציאליסטי - וגם הגרסה הבימתית שלו מותירה משקע רגשי לא מבוטל. כבר בכניסה לאולם מלווה את הצופה תחושה עוכרת שלווה. האור המעומעם, הפסקול החורק והמבטים המאשימים של השחקנים מאפשרים לצלול לתוך המציאות הרחוקה הזאת. הבמאי והמעבד יותם גוטל בחר "לפרק" את הטקסט, המונולוגי באופיו, לכדי תיאטרון סיפור. האנסמבל, שמורכב משלוש נשים ושני גברים, מתחקה אחר אותו קול אחד, ומהדהד אותו ביחד ולחוד. כך, כל אחד מהחמישה הוא בעצם שכבה מהסיפור כולו.
זו שעה של תיאטרון סוחף ומלא בהמצאות. אמנם הפתיחה מעט איטית ולא מספיק מהודקת, אבל בסך הכל מדובר בעבודה מסקרנת, שמסמנת את גוטל כבמאי ששווה לעקוב אחריו. שיר אמסלם, הדס מירון, בוניאל עופרי, נמרוד פלג וארנון רוזנטל מגישים תצוגות משחק מצוינות. ניכרת העבודה על ההגשה המדויקת של המילה הכתובה. את המוזיקה עיצב כנען לבקוביץ, שגם מנגן אותה בלייב עם יואב צרפתי. מילה טובה מגיעה למאיה בבילה: חוץ מעיצוב הבמה והתלבושות, היא יצרה בובה יפהפייה שלא במהרה תישכח מהזיכרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו