אחרי שרבים מספריו זכו לעיבוד בימתי ועלו בתיאטרון, הסופר מאיר שלו מגיע לראשונה לעמדת המחזאי וכותב בפעם הראשונה מחזה לתיאטרון. "אצלנו במערה", סאטירה תנ"כית מקורית, תעלה בתיאטרון גשר במסגרת הרפרטואר החדש לשנת 2022/23.
"אני בקשר ידידותי עם רועי חן (מחזאי הבית של תיאטרון גשר; מ"כ) מאז שהוא עיבד את 'יונה ונער' למחזה, שביים אותו יבגני אריה ז"ל. הוא קרא את כתב היד של 'אל תספר לאחיך', הרומן האחרון שלי עוד לפני שהוא התפרסם, ואמר לי בלי קשר לספר: 'אתה יודע לכתוב דיאלוגים, אז אולי תנסה לכתוב מחזה'", שלו מסביר איך הכל התחיל.
לדבריו, "אמרתי לו שיש לי רעיון למחזה אבל אני לא איש תיאטרון, והוא המריץ אותי לנסות. אני באמת לא בקי מספיק בתיאטרון, אבל התחלתי לכתוב ואני מאוד נהנה מהכתיבה הזאת, זה משהו אחר לגמרי. אני מרגיש כמו שכתבתי את הרומן הראשון שלי אחרי שלושה ספרי ילדים, זה היה לי אז חידוש גדול וגרם לי הרבה הנאה, וככה זה גם עכשיו עם המחזה".
ספר לי קצת על המחזה.
"המחזה מתרחש במערת המכפלה. הוא נפתח בזה שיעקב מתעורר אחרי אלפי שנים מרוב געגועים לרחל, ומחליט שהוא חייב לצאת וללכת אליה. אז מתעוררים סבא וסבתא שלו ואשתו והוריו, ומה שקורה זה שהם מנסים להניא אותו מהתוכנית שלו כי הם לא יודעים מה קורה בחוץ. הם שומעים כל מיני קולות, שלא את כולם הם מבינים, ועיקר המחזה הוא כשהם מתחילים להתחשבן זה עם זה על מה שעשו אחד לשני בספר בראשית - החל מברית המילה, דרך העקדה של יצחק וההעדפה של יעקב, ועוד. יש להם הרבה חשבונות. זו משפחה לא פשוטה, שבה האבות הם אבות האומה אבל אבות גרועים מאוד לילדים שלהם".
הפוליטיקה אף פעם לא נעדרת מספריך. גם הפעם אפשר לצפות לאמירה נוקבת?
"זה גם תנ"כי וגם קצת פוליטי. בסופו של דבר, זה סיפור על הנושא הכי קלאסי שיש בספרות - משפחה. אבל יש בהחלט גם התייחסות פוליטית, מהבחינה הזאת שלדעתי היחסים בין בני ובנות משפחת האבות משפיעים עלינו עד היום. לא רציתי לעשות מחזה תנ"כי שבו אני חוזר לתקופה שלהם, רציתי מחזה שמתרחש בימינו, אבל בתוך האדמה".
"הם יוצאים מארונות האבן שלהם ומנהלים שם שיחות וויכוחים, ויש גם קצת אקשן. יש לזה משמעות פוליטית, אבל בעיניי העניין העיקרי הוא המשפחה, שאמורה להיות המודל של המשפחה היהודית - שרה היא היידישע מאמע הראשונה, יצחק הילד היהודי הראשון, אבל יש מתיחויות, התחזויות, רמאויות, מעשים איומים ונוראים, העדפות של בן אחד על האחר, סיפור על חשבונות שלא שוכחים".
יש דברים שאתה לא מכניס למחזה שכן היו נכנסים אם זה היה כתוב כרומן?
"האמת היא שהצלחתי להכניס את עצמי למוד של מחזה. כשכותבים ספר, אפשר כמובן להיכנס לנפשם של הגיבורים ולתאר את מה שהם חושבים. במחזה אפשר רק לציין את הדיבורים ואת המעשים, ולי, כסופר, מבחינות מסוימות זה קשה יותר, כי זה מסרס חלק מהדברים שאני אוהב ורגיל אליהם.
"מבחינות אחרות זה מקל את העבודה. אין בי נטייה, גם בכתיבה הספרותית שלי, להיכנס למעמקי נפשם של הגיבורים, כי אני חושב שזה בין היתר גם התפקיד של הקורא. אני לא מרבה לצפות בתיאטרון ומעולם לא קראתי מחזה בן־זמננו. קראתי לפני המון שנים מחזות יווניים עתיקים, ואני מרגיש בתוך שדה חדש לחלוטין, וזה מרתק אותי. זה לא הבית הטבעי שלי ואני בהחלט נהנה, יש בזה הרפתקנות".
ועכשיו כשאתה המחזאי, לא תהיה מעורב בתהליכי הליהוק והבימוי?
"הדבר היחיד שאקח בו חלק יהיה כשהבמאי יגיד לי, 'הייתי רוצה לשנות כמה דברים, צריך לחזק סצנה כזאת או אחרת'. אני קצת אתווכח ובסוף אתקן" (צוחק).
אפשר לשאול אם כבר יש תוכנית לספר הבא?
"יש תוכנית לספר חדש, את מקצתו כבר כתבתי לפני שכתבתי את 'אל תספר לאחיך'. כתבתי כמה פרקים וראיתי שזה בסדר, אבל לא טוב, ואני רוצה לחזור לזה".
