בואו נודה באמת: כשאנו מאזינים לשירים קצביים, סביר להניח שבדרך כלל לא נקשיב לתוכן שלהם. במקרה של סטרומאה, זה פספוס של ממש – כי מדובר בכותב שירים מוכשר שלא חושש לדבר על נושאים לא קלילים בעליל גם בשירים הכי רקידים שהוא יוצר.
אחרי שכבש את העולם לפני קרוב לעשור עם הלהיטים "Papaoutai" ו-"Formidable", המוזיקאי הבלגי חזר עם אלבום חדש ומצופה ("Multitude") שבו הוא מוכיח פעם נוספת שאפשר ליצור את הלהיטים הכי מרקידים בסביבה מבלי לוותר לרגע על הכנות הכואבת שלך.
בין אם הוא עוסק במחשבות אובדניות ("L'enfer" הפנומנלי), בבדידות ("La Solassitude" הנוגה), ביחס הנורא של גברים לנשים העובדות בתעשיית המין ("Fils De Joie") או אפילו באהבה העצומה לבנו ובקשיים הנלווים לה ("C'est Que Du Bunheur"), סטרומאה מוציא את שעל ליבו, ואי אפשר להישאר אדישים לשירים שלו.
אחד מהישגיו הגדולים של סטרומאה הוא לא רק בכך שלא ניתן להישאר אדישים לשירים שלו, לא לקצביים (לדוגמת "Mon Amour", שיר אהבה של אדם לזוגתו שבה הוא בוגד ללא אבחנה) ולא לרגועים שבהם (נראה אתכם לא מתרגשים מ-"Déclaration"), אלא שהוא מצליח לעשות זאת כשהוא שר בצרפתית – ולא באנגלית, כמו הרוב המוחלט של הכוכבים בעולם.
הקסם במוזיקה שלו, שמלווה בצלילי יורודאנס מודרניים עם השפעות מאפריקה ועד אסיה שמרגישות כל כך טבעיות, כה גדול, שאין זה פלא שבילי אייליש וקולדפליי כבר הספיקו לעבוד איתו. כפי שעשה בשני אלבומיו הקודמים, גילוי הלב של סטרומאה כל כך חזק, שהוא מתגבר על מחסום השפה ללא טיפת מאמץ.
במעט יותר מחצי שעה, "Multitude" נוגע בכל המקומות הנכונים, ומעלה במאזין שלל רגשות לכל אורכו. ויותר מכך, הוא מראה כי אם יוצרים מוזיקה כנה, כזו שמגיעה מאמת פנימית חזקה שלא ניתן לעצור אותה, הכל אפשרי – אפילו אם עושים זאת בשפה שכלל לא מבינים אותה.