אלבום העשור שלי: ארקייד פייר

The Suburbs, ארקייד פייר, 2010

•לדף הבית של "אלבום העשור שלי"

והימים ימי תחילת העשור הם, אז כשתקליטים עוד שינו. ימי מלכותו הבלתי מעורערת של הסינגל עמדו כבר בפתח, ועם זאת בשלב זה - המונח "אלבום" עוד היווה יותר מתירוץ לצאת לסיבוב הופעות לצורך תחזוק סגנון חיים רהבתני. יותר מאסופת פילרים שמקיפה שני שירים ראויים.

סוגרים עשור:

•20 הסרטים הגדולים של 2010-2019

•בחנו את עצמכם: מה לא קרה?

•סיפורי האהבה הגדולים של העשור

בקיץ 2010, ארקייד פייר, אז אולי הלהקה החשובה והנכונה ביותר בעולם (ובמרחק שני אלבומים בלבד מהפיכתה למתועבת על ידי אותו קהל שהמליך אותה שנים ספורות לפני כן), משחררת בחודש אוגוסט את "The Suburbs", שיהפוך להיות היצירה השלמה, המהודקת והטובה ביותר שלה. אלבום קונספט, אז היו קוראים לזה. כמעט אופרת רוק אפילו, שכל כולה ערגה, כמיהה, כיסופים לחיים טובים יותר, או לכל הפחות - אחרים. אולי בעיר הגדולה, אולי במרחבים – כל מקום שאינו שנופל בהגדרה של "פרברים".

האחים ווין וויליאם באטלר, בוגרי נעורים בוודלנדס, פרבר של יוסטון, טקסס, הגדירו את אלבומם השלישי כ-"לא מכתב אהבה אל הפרברים ולא כתב אישום נגדם, אלא מכתב מהפרברים", אבל את הטון השולט קשה היה לפספס. בשיר הנושא הם דיברו בכאב על השעמום שבחיים בערים הצדדיות – "תתי ערים", אם נתרגם מילולית את המונח האנגלי. "Wasted Hours" המהורהר עד מנומנם מדבר על ימי קיץ שלמים שחולפים בבהייה בחלון ו...כלום בעצם, כי מה יש לעשות בתתי הערים אם אין לכם רכב שייקח אתכם החוצה מהן, פרט לחלימה בהקיץ על מקומות צבעוניים, מעניינים, אחרים.

"Modern Man" הוא עמידה בתור אינסופי של חיים עכשוויים; "We Used to Wait" המושלם והטעון מדבר על תחושת ההחמצה שבהמתנה למשהו, כל דבר. חתיכות חיים שלמות של בזבוז, אותן מכיר ויודע היטב מי שגדל באותן ערי-חוץ.

"Month of May" הוא על הלהקה שתקים ותשרוף את העולם יום אחד (אבל בינתיים מתנגנת בחדרי חזרות ומקלטים מעופשים, מריחה מעשן סיגריות וזיעת פנטזיות); "Deep Blue" מרפרר למשחק המחשב המפורסם ב-96' בין שחמטאי העל גארי קספרוב ובין תוכנה ששמה היה כשם השיר. הרגע בו הבינה הממוחשבת הביסה את האדם בישרה על כניסת המאה הבאה, זו שבה נשועבד סופית למחשבים, נתמכר למסכים, והמחר, כפי שהם שרים, ובכן - "המחר לא משנה מאום".

ומעל הכל ישנו "Sprawl 2", או "Mountains beyond Mountains" אם תרצו. חגיגת דיסקו נהדרת, רקידה בטירוף, שמילותיה צועקות את הדחקת האינדיבידואליזם והנפש היוצרת והניסיון לכפות עליהן חיי פרברים נצחיים. חיים של ליד. "הם שמעו אותי שר ואמרו לי להפסיק", הם שרים שם, "חדל מהדברים היומרניים האלה ופשוט תעביר כרטיס" (תרגום חופשי).

כשהתבקשו חברי הלהקה לתאר את ההשפעות המוזיקליות של האלבום הם דיברו על דפש מוד וניל יאנג, אבל אלוהיי הפרברים יודעים שהוא כולל גם מחוות ענק לפאתוס של ספרינגסטין, לכיפיות של בלונדי, אפילו לגיטרות של יו-2. עבור כותב שורות אלה, בוגר פרבר בעצמו, מדובר ביצירה מדויקת מאין כמותה, שמאגדת בתוכה את כל מה שהפך את ארקייד פייר ללהקה הגדולה שהייתה אז, בטרם התקלקלה ואבדה קצת.

•אייל גולן מספיד: "אני נפרד ממך בכאב ודמעות"

•בקרוב: סרט על אדם נוימן

•כואב לקרוא: פרס הסקס הגרוע

•רשמית: כוכבי הרשת מאוהבים

•כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!