"חושבים שאני אדל": ציפי שביט בפורמט דיגיטלי

ציפי שביט חזרה לעבוד:בזהירות, מרחוק, ואמנם לא באותו קצב - אבל ציפי שביט סוף סוף חזרה אלינו. "אני יוצאת הערב להופיע ב'עד 120' (דיור מוגן לאוכלוסיה הבוגרת - ד.ש), שזה כמו בית לאנשים מבוגרים ומקסימים, ואני באה לשמח אותם", היא סיפרה לנו. "חזרתי להופיע בשבועות האחרונים וזאת תחושה מסחררת. אמנם זה עדיין לא כמו פעם, כולם כמובן עם מסכות ויש ריחוק, אז אי אפשר לרדת ולחבק את הקהל כמו שאני רוצה. אתמול כמעט ירדתי בטעות, מההרגל. אז זה פחות חם ויותר שמור, אבל מבחינת התחושה והגעגועים חזרנו לאהבה גדולה".

מה סיפרת להם למשל?

"הם בקושי רואים את הנכדים, ומהרגע שהתחלתי לדבר על הנכדים שלי ראיתי שפה זולגת איזו דמעה ושם מישהו כבר מתחיל לנקות קצת את המשקפיים. סיפרתי להם שהנכד הקטן שלי היה אצלי פעם בשירותים והוא קרא לי ואמר 'סבתא, את יכולה לנגב לי?', אז אמרתי לו 'אתה כבר בן 4, אתה יכול לנגב לבד', והוא אמר לי 'מה אני, עבד שלך?'. אם הייתי יודעת שנכדים זה כזה נפלא הייתי יולדת קודם את הנכדים".

שביט מצחיקה את ישראל כבר למעלה מחמישים שנה בהצגות, מופעים וגם בשירה הנוסטלגיים והמוכרים. השירים שבעבר יצאו על גבי קלטות ודיסקים, שוחררו לאחרונה במהדורה חדשה שנמצאת על גבי דיסק און קי. "זה דבר שממלא אותי שמחה גדולה", מספרת הקומיקאית. "חשבנו על הרעיון הזה בימי הקורונה. בתוך הקפסולה הקטנה הזאת, שהיא אפילו יותר קטנה ממני - ממש בגודל כרטיס אשראי שאפשר לשים באוטו או במחשב, יש את כל השירים! את 'וכשבא לי' ואת 'אתה תטאטא'. אנשים וילדים שרים את זה יחד, וזה חוצה גבולות וגילאים, זה ממש פסקול של ילדות. עשו לזה גם עריכה דיגיטלית ששיפרה את הסאונד, אנשים חושבים שאני אדל".

התקופה האחרונה לא גורמת לך לרצות להישאר יותר בבית?

"מה פתאום? בוודאי שאני יוצאת. כמובן שאם יש סגר אני בבית, אם אני לא אצא עכשיו בגלל הקורונה, אז מחר אני לא אצא בגלל החום, ואחר כך בגלל הקור ואז בגלל איזה כאב או בגלל שאין לי חשק, ואני פשוט אפסיד ככה את החיים. במקום זה אני משתדלת לצחוק הרבה, בכלל לדעתי צריך להוסיף את הצחוק לסל הבריאות. אני גם מצלמת כל יום דבר או שניים לאינסטגרם שלי ועשיתי אפילו כמה טיקטוקים".

ואי אפשר בלי להזכיר אתטקס הדלקת המשואות שלקחת בו חלק השנה, ונערך במתכונת מעט שונה בגלל הקורונה.

"זאת באמת הייתה שנה משונה לטקס הזה, בלי קהל שהוא הרי מכונת ההנשמה שלי, לכן היה מוזר לא להיות מסוגלת לרדת ולהגיד להם תודה. ועם זאת, זה לא גרע מהשמחה ומהכרת התודה שלי. אם אני עוצמת עיניים עכשיו אני יכולה להיזכר בהר הרצל, באין קהל הזה, ברוח הירושלמית, באנשים הצעירים סביבי, בפודיום ששמו לי כי אני הכי נמוכה, ביד המושטת עם הלפיד ובתודה לאמא ולאבא. עם כל אלה, לגמרי לא הועם זוהרו של הרגע".