אל תקרא לי לסבית: שרית חדד לא יצאה מהארון

גל גדות שמרה זמן רב על איפוק הוליוודי בזמן מבצע "שומר החומות", עת שמשפחתה וחבריה הופצצו בארץ. רק לאחר שבועות היא פרסמה תגובה פושרת ומתחמקת על המבצע שגבה קורבנות רבים. בדיעבד, הבחירה הזו, שלא לעמוד לצד ישראל ברגעיה הקשים ולא להפיץ את האמת המתרחשת כאן על אף כוחה האדיר ברשתות החברתיות, השתלמה. גם מעריציה מישראל וגם מעריציה מעבר לים המשיכו לעקוב אחריה ולאהוב אותה והביקורת על התמהמהותה התפיידה כלא היתה. נדמה ששרית חדד, לא הוליוודית אבל מצליחה בישראל ברמה של ליידי גאגא או אדל, למדה משהו מהישראלית הדיפלומטית עם "יציאתה מהארון" היום (ראשון).

43 שנים אחרי שנולדה ודקה וחצי אחרי שרמזה על "יציאתה", לכולם יש דעה על הבשורה המתוקשרת. הדעות החיוביות טוענות שאף פעם לא מאוחר מדי וכל הצטרפות של אדם במעמדה לקהילה הנרדפת - הרי היא משובחת. השליליות נעות בין "יופי שנזכרה באמת" ו"כולם ממילא כבר יודעים" לבין "ביג דיל, אנחנו ב-2021" ו"היא עדיין לא באמת עשתה את זה, אז מה ההתלהבות בדיוק?".

והאמת היא שכולם צודקים, משני הצדדים. כל אדם שיוצא מהארון וחי את חייו ללא מורא - הרי זו ברכה. גם נכון שזה פחות ביג דיל לצאת מהארון בשנת 2021 - נערות ונערים עושים את זה בביטחון מוחלט כבר בגילאי העשרה או העשרים המוקדמים ובהרבה פעמים (לא תמיד כמובן, ובכל זאת) זוכים לחיבוק חם מהחברה, מהמשפחה וכמובן שמהקהילה. אמנם זה רחוק מאוד מלהיות קונצנזוס, אבל ככל שהנושא מקבל יותר נראות תקשורתית, בין אם בזכות שביתת הקהילה לאחר הרחקת חוק הפונדקאות מזוגות חד מיניים בקיץ 2018 ובין אם בגלל היטמעותם של אינספור חברי קהילה בשלל עמדות מפתח בכנסת, בתקשורת, בתעשיית הבידור ובכלל – ככה הנושא מתקבל כנורמטיבי ובהתאמה אמור לזעזע פחות.

לא כן כשמדובר בשרית חדד, אחת הזמרות האהובות והמצליחות בכל הזמנים בישראל, שאחרי עשרות שנות חשדות ושני הריונות, שמה לרגע ראש על כתפה של תמר יהלומי, מי שככל הנראה מתפקדת כבת הזוג שלה, ושגם כתבה עבורה כבר כמה שירי אהבה ("מתפללת", "תצא לי מהראש", "תגיד שאתה כאן"), כולם לגברים. וכן, גם הלהיט החדש הוא שיר אהבה מובהק מאישה לגבר.

רגע, שיר אהבה לגבר? הרי היא יצאה מהארון עם השיר הזה, לא? אז זהו, שבערך. כלומר, כאילו. יותר ברמז. איך אומרים - זה ליד. המילים של השיר – בנאליות ומעייפות בנוסח "כל רגע אִיתְּךָ מנצח הכל בחיים", מזכירות 95% מהשירים של הזמרת חדד ו/או של כותבת השיר יהלומי; הקליפ – סובב כמעט כולו סביב מערכות יחסים סטרייטיות, בעוד חדד בעצמה ניגשת לחבק את יהלומי (מאחורה, שלא להזעיק את זקני השבט חלילה) רק בסוף. מי שלא נשאר עד הסוף אפילו פספס את ה"בשורה".

בהודעה לתקשורת שנשלחה עם הקליפ החדש, נכתב: "את שרית אני (אשת יחסי הציבור של חדד, ר.י.) מלווה כמעט עשור, היא תמיד בחרה איך ומתי, תמיד בחרה מי בחייה ומי לא. לוקחת את הזמן בחיוך חכם ואומרת 'כל דבר בזמנו'". במילים אחרות, למי שלא דובר חרטטת – שרית לא הכריזה כלום ושום דבר ששווה לדבר עליו, היא עושה דברים כלשהם מתי שהיא רוצה עם האנשים שמתאימים לה, בדיוק כמו כל בן אדם אחר, בתנאי שהמזל מאפשר לו.

לצאת מהארון זה להגיד "אני הומו! אני לסבית! או דו, או טרנס וכו'". להגיד באופן סתום "שרית תמיד בחרה איך ומתי", זה לחזק מוסכמה לפיה יציאה מהארון היא דבר שאמור להיות קשה לעשותו, שהוא מנוגד למוסכמות, ושלהגיד אותו באופן מפורש נשמע כמו דבר מלוכלך. לצאת מהארון באמת זה לצאת בגדול ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל חדד שקלה טוב טוב את המחיר, שלמעשה היא עדיין לא מוכנה לשלם, לא בלב שלם.

שלא תבינו לא נכון – אנחנו ממש לא צריכים עוד כתבת שער על יציאה מהארון, גם לא עוד דוקו סוחט דמעות, ולא משנה כמה מפורסם אתה. כשעברי לידר עשה את זה לפני יותר מ-20 שנה, זה היה מהפכני, פורץ דרך, מעורר גאווה. היום מפורסמים יוצאים מהארון ברשתות החברתיות, מקבלים את כל יחסי הציבור בלי להתאמץ, ומוכיחים שאפשר לעשות את זה בכנות ובפתיחות, בלי לנצל את היציאה ליחסי ציבור לשיר חדש, בטח שלא עוד שיר על אהבה סטרייטית ומיושרת כמו סרגל למוסכמות שכבר מזמן לא מוסכמות.

באי-יציאתה מהארון באופן מפורש לצד ניצול המומנטום לקידום שיר (סטרייטי!) חדש, שרית חדד אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה. בלהטוטנות מעוררת פליאה, חדד מצליחה גם לרקוד בשתי חתונות וגם להמשיך להיות מושמעת בחתונות של מי שפחות מתחבר לקהילה שכביכול היא חלק ממנה.

ל"אומץ" הזה שכולם מפרגנים לה עליו, היה משנה תוקף לפני הרבה שנים, עכשיו הרבה פחות. העובדה שהיא בחרה לצמד לזה שיר אהבה לגבר, ריבונו של עולם, מוכיחה שחדד לא מוכנה לקחת שום סיכון שיפגע בקריירה המצליחה שלה, בגלל קהלים כאלה או אחרים שפחות יתחברו לבשורה.

התירוץ המקובל לכל הפירגונים המופרזים שחדד מקבלת הוא היותה זמרת בתחום הזמר המזרחי, תחום שכביכול עדיין פחות מקובל בו להצהיר על נטיותיך. ובכן, גם בשטח הזה עשו לחדד עבודת שטח מצוינת, לפני הרבה זמן. כבר בשנת 2013 עומר אדם התגבר על פיק הברכיים שלו ועלה על במת מצעד הגאווה, עם שיר הגאווה הרשמי בביצועו – "תל אביב". השיר הפך חיש מהר ללהיט המצליח ביותר של עומר אדם בפרט ובאותה שנה בכלל (היום שני רק ל"שני משוגעים"). בשנה שעברה היתה זו נסרין שתרמה את קולה לשיר הגאווה של המצעד. לדבר על מזרחים מפורסמים מחוץ לארון שפרצו לה את הדרך זה בכלל דיון מיותר, אחרי הראל סקעת, יוסי צברי, אסי עזר, אורנה בנאי, בת חן סבג, נדב אבקסיס, זאב נחמה ועוד. ספורטאים יוצאים מהארון בפה מלא וזוכים לתמיכה נרחבת, הן מחבריהם לקבוצות והן מהקהל. שופטת כדורגל יצאה כטרנסג'נדרית. אפילו מתמודד לשעבר של "הרווק" יצא מהארון. מוזר, כאילו אנחנו בשנות האלפיים או משהו כזה.

אני לא שופט את שרית חדד. תמיד האמנתי ואני עדיין מאמין שכל אחד צריך לצאת מהארון בזמן שלו ובתנאים שלו. אבל להכתיר אותה למלכה בזכות רמיזות עדינות שעדיין מאפשרות לה להיות בחושך, בצימוד ליחסי ציבור לשיר אהבה סטרייטי למהדרין? המעשה הפחדני והצבוע הזה לא ראוי לשום פירגון, להפך. הוא רק מקבע את המוסכמה לפיה יציאה מהארון היא עדיין סוג של טאבו בשנת 2021, משהו מגעיל שעדיף להתחמק מלדבר עליו מפורשות.

אני לא חושב שיש שום דבר מגעיל בלהיות להט"ב, בטוחני שגם אסי עזר, קורין אלאל, אורנה בנאי וח"כ עידן רול לא חושבים כך. שרית חדד? עליה עדיין מוטלת חובת ההוכחה. את הפירגונים המוגזמים תשמרו למי שבאמת מגיע לו.