ישראל, סרט מלחמה: בשנים האחרונות נושא הפוסט־טראומה צף בכל מקום, ולא בכדי. הלוחמים, המילואימניקים, המפונים, שורדי הנובה - אין כמעט אדם במדינה שלא מתאושש או מתמודד עם אובדן, במיוחד מאז 7 באוקטובר.
את הטראומה האישית שלו בחר יוני פוליקר (כן, האחיין של ומוזיקאי בפני עצמו) להוציא דרך צלילים, עם אי.פי חדש, חשוף ואישי, שממנו הוא שחרר השבוע את "הלם קרב" - סינגל הבכורה מאלבומו הרביעי. סיפור החיים שלו, שניצב בבסיסו של השיר, מכיל בתוכו את הפוסט־טראומה שמלווה אותו לאחר שאחיו הגדול קובי נהרג במהלך שירותו הצבאי בשנת 1991, וארבע שנים לאחר מכן חוותה המשפחה טרגדיה נוספת, כאשר בן דודו שם קץ לחייו על קבר אחיו.
מתוך רצון לגעת בפצע, להתמודד עם השדים ולהעניק כוח ותמיכה לכל מי שמתמודד עם אותן חוויות הוא מוציא את השיר, ובמקביל מופיע ברחבי הארץ עם "הסופלאקיס" - הרכב יווני המביא לבמה את המוזיקה היוונית שעליה גדל בבית סבו, במופע המשלב מסורת ונוסטלגיה.
"כל מה שקרה במדינה בשנים האחרונות בהחלט דרבן אותי להוציא את השיר", הוא מספר בראיון ל"ישראל היום". "מאז הקורונה התרכזתי בלהקה היוונית שלי, לא היה לי מצב רוח לשום דבר - לא ליצור מוזיקה, לא לכתוב שירים, ופתאום לפני שלושה חודשים משהו בער בי. קשה לי לתאר מה זה היה בדיוק, אבל כתבתי את כל האלבום בשבועיים, יותר מיני־אלבום, שישה שירים עם טקסטים רלוונטיים וקשורים לדברים שקרו לנו בתקופה האחרונה: אם זה שיר שמדבר על הירידה למקלטים ועל המלחמה שהיתה, ואם זה שיר שמדבר על ניסיונות שלי לשנות כל מיני הרגלים מגונים ותקיעויות. הכל סובב סביב הפוסט־טראומה שלי, סביב המפלצת הזאת שקיימת בתוכי".
"אנשים יכולים להזדהות"
מתי זה בעצם התחיל?
"כשהייתי בן 11 אח שלי מת באופן טרגי בצבא, זה משהו שערער מאוד את המשפחה ואותי, וארבע שנים אחר כך בן דוד שלי ירה בעצמו על הקבר של אחי. אחרי זה אני כמעט שלא יכולתי לתפקד, לא ידעתי מה עובר עלי, היה לי איזה בור בבטן והרבה שנים לא ידעתי מה זה הדבר הזה, מה קורה לי, מה אני עובר.
"למזלי, יש לי את המוזיקה שהיא התרופה שלי, וזה בהחלט עוזר. לפני שש שנים התחלתי לטפל בעצמי ולקחת כדורים. האמת היא שתמיד הייתי טראומטי, גדלתי בבית של ניצולי שואה, עם סבא מאוד טראומטי. אני זוכר תחושות של חרדה עוד לפני שאח שלי נהרג, תמיד הייתי סביב הדבר הזה, סביב הפחד שלא ידעתי איך להסביר ולהגדיר אותו.
"לפני שש שנים פגשתי אהבה גדולה, וכשאני מתחיל להרגיש תחושות אני מתחיל להיכנס לעוד חרדה - חרדת נטישה ופחד לאבד. כל הפוסט־טראומה שלי באה לביטוי בעיקר במערכות יחסים ובפחד גדול לאבד בכל פעם שהיא יוצאת מהבית. על זה השיר בעצם".
אנחנו בתקופה שבה פוסט־טראומה קולקטיבית מלווה את כולם ונושא הלם הקרב מדובר ומתוקשר יותר מתמיד. המחשבה לכתוב על הכאב האישי שלך באה גם כדי לסייע לאחרים?
"זו מדינה פוסט־טראומטית, ואני מאמין שזה קשור ומחובר ויכול לתת איזו נקודה של תקווה או חמלה או הזדהות. בשיר אני לא מתאר את הפוסט־טראומה ספציפית באופן שבו אפשר להבין אותה, אבל אני מספר עליה דרך החיים שלי מנקודת מבט מאוד עדינה. אני מרגיש שיש היום יותר מודעות לזה, אבל אני לא חושב שיש מספיק עזרה לאנשים שמתמודדים. יש אולי זיהוי של הדבר הזה, אבל זה עדיין לא באמת מטופל כמו שצריך. אנשים צריכים עזרה, זו ממש נכות. אני רואה את זה על עצמי, בהרבה דברים זה תקע לי את החיים".
ולשחרר זאת דרך המוזיקה עזר לך?
"כן, בהחלט. כל השירים שאני יוצר הם ריפוי, זה לגמרי תהליך תרפויטי. כך היה גם באלבומים קודמים שכתבתי על אחי, סוג של שחרור וריפוי, ואני מקווה שגם הפעם זה יהיה".
אתה מלווה את דוד שלך, יהודה פוליקר, על הבמה. עד כמה הוא שותף בהחלטה להוציא את האלבום הזה?
"כבר יותר מ־20 שנה אני מלווה אותו בהופעות, מנגן בוזוקי, גיטרות, ושומר עליו. אנחנו מאוד קשורים, אני משתף אותו בכל שיר והוא תמיד מאוד מפרגן. הוא זה שתמיד עודד אותי לפתוח את הפצעים".
פסטיבל מספרי סיפורים ה־33 יתקיים ב־26.9 בתיאטרון גבעתיים. במופע הבכורה, "יוון אהובתי השנייה", יוסי אלפי ויוני פוליקר מביאים לבמה את הצלילים והסיפורים של יוון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו