"היתה לי פנטזיה לעשות איתו משהו"

על הנייר, שיתוף פעולה יצירתי ומקצועי בין נטע וינר לנעמי חשמונאי היה אמור להתרחש כבר לפני המון זמן. יש הרבה יותר מנקודת השקה אחת בין וינר, איש להקת סיסטם עלי, שחקן, פעיל חברתי ובאופן כללי אמן שלשפה (או אם לדייק - לשפות) יש תפקיד מרכזי ביצירותיו; לבין חשמונאי - בעצמה מוזיקאית, משוררת ויוצרת מוכשרת ומוערכת, שבהחלט לא זרה ללהטוטנות טקסטואלית.

גוף העבודה שלהם תמיד אתגר קיבעונות, שאל שאלות ובמובנים רבים צייר מחוץ לקווים הקונבנציונליים של הישראליות, היהדות והשפה העברית. ועל כן, זה קצת מפתיע לגלות שפרט לחיבור חד־פעמי אחד בהופעה - השניים מעולם לא יצרו יחד מופע משותף.

כלומר - עד עכשיו. במסגרת פסטיבל "מנופים" הירושלמי השנתי (שיתקיים ב־18-14 ביולי בשלל מוקדים ברחבי עיר הבירה), השניים הולכים להעלות בפעם הראשונה, ואולי היחידה, את "שקולא" - מופע מוזיקלי לשוני שיצרו, שעוסק בשאלות של זהות, חברה ופוליטיקה. במרכזו עומדת, איך לא - השפה, והאפשרויות הבלתי מוגבלות ליצירה איתה.

ואם התיאור נשמע לכם מופשט, כמעט אבסטרקטי מדי - אתם לא טועים. גם הם בעצמם לא לגמרי יודעים לחזות את מה שייווצר שם, ב־16 בחודש על במת המרכז לאמנות המופע.

אבל דבר אחד חשוב עבורם, ואפילו קריטי, להבהיר לפני הכל, למען לא תיווצרנה טעויות: "זה לא מופע ספוקן־וורד!", זועקת חשמונאי, וחוסכת מכותב שורות אלה את השאלה הבאה שעמדה על קצה לשונו. "זה מופע מיוחד, רגע בזמן. הוא ממש מתרחש בנקודת זמן גורלית - ברמה האישית, ברמה הלאומית, ברמה הזהותית".

"בדיוק כמו שנעמי אמרה, זה מופע שיושב על השבר", מוסיף וינר, שיצירתו אף פעם לא יכולה שלא לגעת באזורים פוליטיים־חברתיים, "אבל הוא עושה את זה מתוך איזה רצון לרקוד, לצחוק וגם לבכות. הכותרת של הפסטיבל השנה היא 'הכרה', ומבחינתנו היה משהו שהתחבר בדיוק לנושא הזה".

ספרו קצת על ההיכרות המוקדמת שלכם.

וינר: "ב־2016 הוצאתי את אלבום הסולו הראשון שלי, 'בזכות השיבה', והוא טלטל אותי. האלבום הזה עשה לי הרבה דברים, בנפש ובכלל. באותה תקופה במקרה הגיע לאוזניי אלבום אחר שיצא באותה שנה, 'שמונה שורות' של נעמי. האזנתי לו, והוא לא היה כמו משהו שהכרתי. מעולם לא שמעתי אף אחד כותב ושר ככה. בעיקר מה שהיא עשתה שם מבחינת השפה העברית.

"מצד אחד הרגשתי הזדהות מאוד גדולה, ומצד שני השתאות מול פלא. הרגשתי ששני האלבומים שלנו הם כמו אחים, חוויה דואלית כזו. כמה שנים אחר כך יצא האלבום השני שלי, 'פינוי בינוי', ובערך באותה תקופה יצא האלבום השני של נעמי, 'לעמוד על כוכב', ושוב היתה לי חוויה חזקה. הבנתי מה קרה בעשור הזה. יש פה סיפור שמסופר דרך האלבומים הללו, שמצד אחד יש בו חורבן, ומצד שני הצעה מה אפשר לעשות".

"חוויה מאוד מלמדת"

הפעם האחרונה שבה שוחחתי עם וינר לצורך כתבה היתה ב־2022, והוא נשמע אז אופטימי יחסית. בהתחשב בכך שבלתי אפשרי לנתק בינו לבין ההוויה הישראלית, מסקרן לשמוע על המקום שלו היום, אחרי ארבע שנים, ובתקופה הרבה יותר מאתגרת בישראל.

"להגיד שנהיה יותר אפל זה אנדרסטייטמנט", הוא אומר. "אני מרגיש שהקצנתי יחד עם רמת השבר והאבל. ברמה האישית חוויתי אובדן של בית, או ויתור על בית. בתוך זה, יש בי ניסיון עקשן, אולי אפילו נואש, לנסח מהו הבית עכשיו".

החיבור האמנותי והמקצועי בין השניים התרחש בכמה רמות, וביניהן טרנס־אטלנטית, נוכח העובדה שחשמונאי היא חיפאית גאה, בעוד וינר נמצא בימים אלה "איפשהו בין ברלין לפירנצה".

"היתה לנו פגישה פיזית אחת ארוכה, והמון שיחות זום וטלפתיה", הוא מספר על תהליך יצירת המופע, שאינו חסר אלמנט קוסמי. גיאוגרפיה ושיטות היצירה של שניהם הפכו את המופע לכזה שיש בו אלמנט בלתי ידוע, אפילו עבורם.

חשמונאי: "אני אוהבת שלא מבינים ושיש הפתעה. מה שצפוי הוא בדרך כלל משעמם".

השאלה המתבקשת הבאה היא - למה המופע הזה מתקיים רק עכשיו?

חשמונאי: "יום אחד לפני עשור קיבלתי מנטע הודעה במסנג'ר. זה היה מאוד מרגש, כי גם אני הכרתי את העבודה שלו ואהבתי את האומץ שלו והישירות. אנחנו קצת שונים: בנטע יש משהו מאוד קונקרטי, חד, מפורש. אצלי יש המון סוד.

"שמרנו על קשר פייסבוקי, וכל הזמן היתה לי פנטזיה לעשות איתו משהו. הוא התארח בהשקה של האלבום שלי בחיפה, וזה אפילו לא היה בשביל ההשקה, אלא סתם כי רציתי לשיר איתו.

"החיבור היה מיוחד, וגם חוויה מאוד מלמדת עבורי. כל כך נהנינו מההופעה ביחד ומהשפה של שנינו, עד שאמרנו - בוא ניקח את הסיפור של ארבעת האלבומים האלה ונעשה ממנו מופע רחב, גדול יותר. וזה מה שנביא ל'מנופים'".