כוכבת נולדה מחדש: מעולם לא שמענו את נינט ככה

אם הייתם אומרים לנינט טייב של 2011, נניח, שיום אחד היא הולכת לפתוח אלבום חדש שלה בשיר בשם "כחול לבן", שברגעיו הראשונים היא נשמעת כמו זהבה בן, ושמילותיו הפותחות הן "מפצחת גרעינים שחורים" - כנראה היא היתה צוחקת לכם בפרצוף. אבל נינט של 2026 היא סיפור אחר לגמרי מזו של תחילת העשור הקודם. זה בדיוק מה שהיא עושה ב"אני נינה", התקליט השביעי בקריירה בת 23 השנים שלה (ששמו זורק אותנו לשורה האיקונית ההיא של אגם רודברג בסדרה "חזרות").

כן, נינט של סוף העשור הראשון של שנות האלפיים ותחילת העשור שבא אחריו היתה מוזיקאית בתהליך לגיטימי והגיוני של חיפוש עצמי והמצאה מחדש. אלא שבניגוד למוזיקאים אחרים, את הדרך האמנותית שלה היא עשתה תחת זכוכית המגדלת שהביא עימו האופן שבו התפרסמה - הזוכה הראשונה של תוכנית השירה הטלוויזיונית ששינתה את התרבות המוזיקלית בישראל.

זה לא פשוט לחפש דרך חדשה ולהשתנות, נקודה. זו משימה כואבת במיוחד כשהשלב הלימינלי שלך, כלומר זה שבו כבר עזבת את אזור הנוחות שלך ואת מי שהיית אבל עוד לא הגעת לצורתך החדשה, נעשה באופן פומבי כל כך. אבל זה מה שטייב נאלצה לעבור אז, משני צידי חייה, הישנים והחדשים, כשספגה לא מעט פקפוק מצד מי שלא האמינו לה כשעברה למחוזות הרוק, ואש מצד מי שלא הבינו למה היא פשוט לא עושה עוד "ים של דמעות".

פופ מתוחכם

זה כמעט מטופש לדבר על הרגע ההוא בניצנים כמעט יותר משני עשורים מאוחר יותר. אולי זה גם מה שהיא מנסה להגיד באותו שיר פתיחה, שהיא מרפררת בו פתאום ל"ים של דמעות", השיר שהביא לה את הזכייה - ושבהמשך הפך גם לאלבטרוס, ציפור גדולה שהיתה לנטל עליה מאותו רגע ואילך. אבל כאמור, נינט הנוכחית והמשתנה תמידית נמצאת כבר במקום שבו היא עצמה יכולה לגשת לרגע ההוא, לפרק ולהרכיב אותו מחדש, ואולי גם את עצמה שוב, בשיר הפתיחה המוצלח הזה, שבו היא משלבת ראפ ושורות חותכות מאזורי הנגה ארז.

פופ מתוחכם הולם את מיס טייב, מתברר, והוא עוד ישוב אלינו באסופת השירים המאוד רבגונית הזו, שמפיקים שונים היו אמונים עליה, כל אחד מהם מביא מטעמו, צבעו וז'אנרו - וביניהם גם הגרוש (ואולי האיש שרוב שירי האלבום נכתבו עליו?) יוסי מזרחי, שותף פעיל לאופרציה כאן בכמה רמות.

פופ דומה לרצועה הפותחת אך קצת אחר מופיע ב"בום" שהפיק ישי סוויסה, וגם ב"ח'ת שתיים" המעולה שהפיק ניר מימון, מוזיקאי שעבד בין היתר על כמה מהאלבומים החשובים של דודו טסה. אגב טסה, גם השפעת הרוק האוריינטלי שלו ניכרת כאן, במיוחד ב"כפרה", שבאותה מידה יכול היה להיות שיר של טסה עצמו, עם נגיעה של "אינתי עומרי" של מיכה שטרית. טסה גם הפיק, עיבד וכתב כאן, יחד עם טייב וגלעד כהנא, את "אולי יכולתי יותר" - עוד רגע מוצלח באלבום שיש לו לא מעט כאלה, וכולם שונים זה מזה ברמה עיבודית, לירית ואקורדית.

הרוק טבול ההשפעות המזרחיות משתנה ב"הביתה" לרוק ניינטיזי מוצלח במיוחד, רווי גיטרות, מתוזמר ומובל פזמון חזק בהפקת פיטר רוט, נציגות דור "רוקסן" באלבום.

סלט הצלילים והסגנונות ממשיך ב"סומכת על הדרך" המצוין - רוק־פופ אדג'י ועדכני יותר צלילית, שמשלב גיטרות ואלקטרוניקה. בהחלט אפשר היה לוותר על "I Used To", השיר היחיד באנגלית כאן, שיוצר מין ניכור וריחוק, וגם ברמה המוזיקלית הוא גנרי למדי. אבל "להיות טובה", שבו שרה נינה יחד עם דאנה איבגי, הוא שיר פופ נהדר שיכול היה להצליח בכל עשור.

ההתכתבות של טייב עם העבר המוזיקלי שלה ושל המדינה שלה ממשיך גם ב"סירת מפרש" היפה והפשוט שסוגר את האלבום - עוד עבודה משותפת שלה ושל האקס מזרחי, שכוללת מחווה קטנה ל"כשאהיה גדול" של להקת חיל הים, ושאחרי לא מעט כאוס ודרמה נשמעת כמו רגע קטן ומפוכח של השלמה.

ממש כפי ששינוי אינו דרך חד־כיוונית, כך גם פרידה היא לא תהליך ליניארי. משבר, כאב, גדילה, התפתחות ויציאה מהצד השני חזקים יותר הם סיפור שאפשר לספר בשלל דרכים, עיבודים, קולות וסגנונות, וזה בדיוק מה שנינט טייב עושה בתקליט הצבעוני הזה, גדוש (אך לא עמוס) הצלילים.

וזה מעניין, כי באותה מידה "אני נינה" יכול היה להישמע כמו מנה מבולגנת ולא קוהרנטית מדי, כמו שהמון פעמים קורה כשיש יותר מדי טבחים במטבח. אבל במקום זה, הוא נשמע יותר כמו סיפור מרתק על אבל ועל צמיחה מחדש מתוכו. כי גם אבל - יגידו לכם כל מי שחוו אותו - הוא דבר משתנה תמידית, כמו גוף חי. ונינט מעולם לא נשמעה חיה כמו באלבום הזה.