אלבום הילדים של פאר טסי היה יכול להיות מושלם - וזו הסיבה

תחושת נרדפות והיעדר נקודת מבט קריטית / סער גמזו

עוד לפני שהספקתי להשלים האזנה ראשונה לאלבום הילדים ששחרר פאר טסי, כבר ניצת דיון עירני ותוסס סביבו. הבחירה של טסי להקדיש אלבום שלם לשירי ילדים מקוריים הייתה עשויה להיראות בעבר טבעית, אבל היום נראית מאוד חריגה בנוף. כוכבים בסדר הגודל שלו פונים כמעט בלעדית לקהל רוכשי כרטיסים ואם הם מעורבים בשיר ילדים, הוא כמעט תמיד יופיע כשיר בודד שמשוחרר כחלק מפרויקט שיתופי גדול (כמו למשל "לא אוהב" של שלומי שבן בפרויקט "ילדי בית העץ"). האלבום "ילדי השטח" הוא לכל הפחות צעד אמיץ שמעלה שוב לדיון את החשיבות העצומה שיש לשירי ילדים בתרבות, ומה הפונקציונליות שאותה הם משרתים, אם זו בכלל קיימת.

"ילדי השטח", שחתום עליו אחד הכוכבים הגדולים של המוזיקה המזרחית בישראל, הוא בטח לא אלבום מזרחי. חוץ מהסלסולים (המופלאים) של טסי, יותר קל למצוא במוזיקה שבו הדים של עוזי חיטמן ז"ל מאשר של אביהו מדינה. במובן הזה, טסי בוחר נכון ופונה גם לקהלים עם טעם שונה שאינם הקהלים הטבעיים שלו. גם ההגשה שלו, שבבירור נשמעת מרוככת ואבהית יותר, מצליחה לייצר משהו מעט אחר. זו גם הזדמנות מרעננת עבור קהל המעריצים שלו לגלות צד נוסף ומסקרן שלו.

אבל יש ב"ילדי השטח" 2 בחירות שעלולות למנוע ממנו להכנס לפנתיאון העל-זמני של שירי הילדים שלנו. הנקודה הראשונה, והבולטת מבין השתיים, היא לבכר תכנים יהודיים על פני תכנים שהם אוניברסליים וכלל אנושיים. בדיוק כשם ששבע מצוות בני נוח מגיעות לפני עשרת הדיברות ובדיוק משום שלנצח יהיו לי 8 ימי חיים כאדם לפני שהפכתי ליהודי - אני אדם לפני שאני יהודי. כילד, הנושא הזה מקבל ביטוי בשאלות שילד שואל את עצמו ועשויות למצוא פתרון, או לכל הפחות - נקודת הזדהות, בשירים.

האדם שקדם לילד

דוגמה מוצלחת לשאלה כזו מופיעה בשיר "ריבים קטנים" (הכבש ה-16), כשגיורא טוען שאלוהים בשמיים והילד המספר טוען שזה ענן. כאן נותר מקום לספק, לשאלה וגם להתפתחות. כשטסי מצמצם את כל התנ"ך לתחושת הנרדפות הנצחית שמגיעה מסיפור יציאת מצרים, הוא מקבע תודעה ומכתיב נרטיב חד מימדי. אני רוצה לראות ביהדות תורת מוסר ודרך חיים שגדולה יותר ומורכבת יותר, ואולי אלה סיבות מספיק טובות כדי לא להפיל את משקל השאלות האלה על הכתפיים הרכות של הילדים.

הנקודה השנייה היא הזווית ממנה נכתבו ודרכה מושרים השירים, והיא זו של האב שמספר/מדבר לילדיו. הוא יודע את הסיפור, הוא מחזיק בכל התשובות (אפילו לשאלות קשות כמו "איך מגיעים לעולם") והוא מציב ערכים ספציפיים מאוד כנכונים. טסי ואיתן דרמון, ששותף איתו גם ביצירת האלבום הזה, נמנעים מלהביט על העולם במבט של ילדים, וכתוצאה מכך גם לא מפרשים אותו כילדים.

היעדר המבט הזה, שמהווה חלק עצום מהקסם של שירים כמו "יש לי ציפור קטנה בלב" או "שבת בבוקר", עלול לגרום לחלק מהשירים לעבור לילדים מעל לראש. הנקודה הזו נעשית מוחשית במיוחד בשיר "למה זמרים ערים בלילה", שבו טסי ודרמון רוקמים יחד שאלות שטבעי שילדים ישאלו, אבל פותחים עם עיסוק בעצמם ולא בילדים, כמו שרומז שם השיר. לא קל למבוגרים להתקלף מניסיון החיים ולהביט על העולם כמו ילדים, אבל כשזה מצליח זה נוגע מיידית וקונה אחיזה. ילדים לא שונים ממבוגרים, כולנו רוצים להרגיש שמבינים אותנו ורואים אותנו ולא שוכחים את מי שעשה את זה.

"ילדי השטח" אולי לא יאיים על מקומם הקאנוני של אלבומי הילדים של אריק איינשטיין ואחרים, אבל הוא מעשה חשוב בכיוון הנכון. הוא הזדמנות לילדים והורים להאזין יחד למוזיקה וליהנות ממנה יחד מבלי שצד אחד יזוז באי נוחות, הוא השקעה בקהל של מחר שלנצח יזכור את המצע המוזיקלי שעליו הוא גדל. אני את שלי לא שוכח.

בשורה מסורתית במודל שונה / אופיר טובול

משחר הציונות, שירי ילדים קיבלו תפקיד מרכזי בעיצוב האתוס הישראלי. מיטב היוצרים - מביאליק דרך אריק אינשטיין ועד עוזי חיטמן - כתבו לילדים והופיעו לילדים כחלק בלתי נפרד של הקריירה המוזיקלית שלהם. השירים היו הדרך האפקטיבית ביותר להנחיל לילדי ישראל את השפה העברית ואת הערכים הציוניים אבל היה בהם משהו נוסף, שניתן ללמוד מהעובדה שהשירים לא נותרו נחלתם של הילדים בלבד. הם הצליחו לדבר גם לילד הפנימי שבכל ישראלי- בכל גיל. שירי הילדים הם המקום שבו החברה מספרת לעצמה מחדש מי היא ומה היא מבקשת להעביר לדור הבא.

באלבום שירי הילדים החדש "ילדי השטח", פאר טסי נכנס בדיוק לשם. הוא עושה את זה בתקופה לא פשוטה, תקופה שבה היסודות מעורערים - אחרי משבר פוליטי וחברתי מתמשך, מלחמה בכמה חזיתות ולקראת בחירות שמביאות את הקיטוב לשיא. 

"ילדי השטח" הוא האלבום הרביעי בסדרת "רדיו שטח" של פאר טסי. רדיו שטח הוא שם מדויק לקאמבק המפואר של טסי שהתרחש מלמטה, דרך השטח. אבל לשם הזה משמעות נוספת: האלבומים מצליחים לתעד את השטח הישראלי המדמם באחת התקופות המורכבות ביותר שלו. להגיד על פאר טסי שהוא "הישראלי החדש" היה נכון אולי בימים של אחרי "דרך השלום". פאר טסי עשה מאז דרך ארוכה מהנישה הים תיכונית למיקומו הנוכחי כמסמן המובהק ביותר של מוזיקה ישראלית של התקופה. השירים שלו נשמעים כמו הלחמה מושלמת של כל הזמרים הגדולים שלפניו - מזוהר ארגוב עד שלמה ארצי.

רוחו של עוזי חיטמן מרחפת מעל

בסדרת האלבומים המופלאה, שכעת יוצא הספיישל הילדי שלה, טסי ושותפיו ליצירה (אבי אוחיון, איתן דרמון ועוד) מתמקמים בעמדת הצילום של הישראליות. מ"ארץ עצובה" ו"עד אחרי הנצח", מהשכול והמילואים, החרדה והמשבר, האחדות והפילוג - אין רגש במנעד שלא חווינו בשנים האחרונות במציאות הישראלית. כולם זכו להכרה בתמונות של רדיו שטח, ועכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא בטיפול - פניה ישירה לילד הפנימי הקולקטיבי. חזרה ליסודות.

בהאזנה ל"ילדי השטח" קשה שלא לחשוב על דמותו של עוזי חיטמן. סביר להניח שטסי גדל על חיטמן כמו כל ילדי שנות ה-80. כילדים שרנו איתו את "אלוהים שלי", כנערים צפינו בו ב"חלום עליכם" וכמבוגרים רקדנו לשירים שהוא כתב לבכירי המוזיקה הים תיכונית. עוזי חיטמן ייצג את הישראליות בגרסא המכילה והרחבה ביותר שלה - אשכנזי שכתב למוזיקה המזרחית, חילוני שהוא גם אדם מאמין ושומר מסורת.

גם את ההשפעות של "הכבש ה-16" קשה לפספס. התמונות הקטנות והיומיומיות של פאר טסי עומדות באותה תערוכה לצד התמונות הישראליות של הכבש ושל שירים כמו "שבת בבוקר יום יפה". האווירה ב"ילדי השטח" ממשיכה את זו המינורית היום יומית של "הכבש". גם אצלו לא תמצאו דיבור ב"אנחנו" פומפוזי וגדול, מהסוג שיונתן גפן שם לו למטרה לנפץ. גם אצלו הילד במרכז - אבל כאן מסתיים הדימיון. הילד של פאר טסי במרכז, אבל לא סביב עצמו אלא כחלק מסיפור גדול שיש בו הורים, יש בו משפחה, יש בו מסורת ולמעלה יש גם אלוהים. 

מתחילים באלף בית. "בכל דור ודור חשוב שנזכור את האותיות, שאיתן אפשר לברוא עולמות". פאר טסי חוזר לאותה מטרה ראשונית של שירי הילדים - ללמד אותיות עבריות, לשכנע את הילדים שאיתן אפשר לברוא עולם חדש. המילים הראשונות בשיעור - אבא, אמא. ההורים באלבום יחזרו שוב ושוב לאורך האלבום, תמיד בהשלמה כחלק מעולם הילדים. סביבם נבנה גם היחס לעבר, לעולם המסורת והיהדות שמפציעה ב"ילדי השטח", לא כיהדות רבנית ממסדית נוקשה. היא יהדות של אבא ואמא, של שבת מבורכת, של קידוש ובית כנסת, של סיפורי המשפחה של ספר בראשית: "מאז ועד היום כל יהודי בכל מקום יוכל לדעת כך פתאום איך הגענו עד הלום".

הבשורה המסורתית של "ילדי השטח" לא מסתכמת בשולחן השבת של משפחת טסי. היא מציגה "אנחנו" מסוג חדש, מודל שונה מזה שראינו ביותר מדי יצירות לילדים שהעמידו את הילד כאינדיבידואל שמצוי במאבק מול עולם המבוגרים. אצל פאר טסי יש השלמה בין דורית והרמוניה בין הילד ומרכיבי הזהות והשייכות שלו - בדיוק אותה השלמה שאנחנו זקוקים לה כל כך כחברה.