בימים האחרונים הרשתות החברתיות התמלאו בסרטונים של פאר טסי מחוץ להופעה שלו בפארק הירקון שר שיר שנשמע כמעט כמו גרסה משלו לשיר האלף־בית. היום התברר שמדובר בשיר מתוך האלבום החדש שלו “ילדי השטח”. עבור לא מעט אנשים מהלך כזה עשוי להרגיש כמעט כמו שינוי כיוון מפתיע. טסי בשנים האחרונות נחשב לאחד מהזמרים המצליחים בישראל עם אלבומים מעולים שמיצבו אותו כאחד האמנים המשמעותיים של התקופה, כזה שעושה סולד אאוטים בלי בעיה. אז מה פתאום הוא שר על הא״ב.
בעולם המוזיקה, במיוחד בישראל, זה ממש לא צעד חריג כמו שזה נשמע.
לאורך השנים, לא מעט אמנים גדולים בחרו בשיא הקריירה שלהם להוציא אלבומי ילדים. לאריק איינשטיין היה את “הייתי פעם ילד”, לחוה אלברשטיין את “שביל החלב”, לגידי גוב את “תנו לגדול בשקט” וכמובן אלבום הילדים הגדול מכולם הכבש השישה עשר של יהונתן גפן ויוני רכטר פרויקט שהתחיל כאלבום ילדים והפך לאחד מנכסי צאן הברזל הכי גדולים בתרבות הישראלית. וזה בדיוק העניין: מוזיקת ילדים טובה היא כמעט אף פעם לא “רק לילדים”.
עבור לא מעט יוצרים כתיבה לילדים דווקא הרבה יותר קשה מלכתוב למבוגרים. הכתיבה צריכה להיות פשוטה בלי להיות ילדותית, מרגשת בלי ליפול לקיטש. זאת מיומנות שדורשת יכולת לגעת ברגשות שגם ילד בן 6 וגם הורה בן 40 יכולים להבין. זאת גם אחת הסיבות למה “הכבש השישה עשר” נשאר רלוונטי עד היום, הוא עסק בנושאים כמו פחד, געגוע, חברות ובדידות, נושאים שגם ילדים וגם מבוגרים יכולים להבין.
במובן הזה, נראה שגם פאר טסי לא באמת מנסה “להפוך לזמר ילדים”, אלא להיכנס לעולם תרבותי הרבה יותר רחב. שיר ילדים מצליח יכול לעבור מהורים לילדים ואז לנכדים ולהמשיך לחיות דרך גנים, יוטיוב, הצגות, מופעים ופסטיבלים במשך עשרות שנים. בדרך הזאת השירים האלו יכולים להפוך זמרים גדולים לזמרים נצחיים. כל זה לצד ההיבט הכלכלי שמהלך כזה יכול להביא איתו.
אז כן, פאר טסי שר על הא״ב.
אבל מאחורי השירים הפשוטים לכאורה, מסתתר משהו עמוק יותר, אמן ישראלי, אחד הגדולים שיש לנו כרגע שנכנס למקום שבו מוזיקה מפסיקה להיות רק טרנד והופכת לחלק מהתרבות עצמה.
