יותר מדי צרפתית?! "מישל" הוא השיר הכי ישראלי מזה יותר מעשור

כמעט בכל שנה מחדש הישראלים נכנסים לאותה לולאה מוכרת: השיר שייצג אותנו בתחרות האירוויזיון נבחר, הביצוע נחשף ואז מתחילה הביקורת. השנה, האש המרכזית הופנתה לכיוון מאוד ספציפי: הצרפתית בשיר של נועם בתן.

הרבה צופים הרגישו שזה “לא מספיק ישראלי”, שיש יותר מדי שפות זרות ושקשה להתחבר לשיר שאי אפשר באמת לשיר יחד בבית. אבל בתוך כל הרעש הזה, יש פרט די מדהים שכמעט לא מדברים עליו: ישראל שלחה השנה את השיר עם הכי הרבה עברית מזה שנים.

מאז 2013, אז מורן מזור ייצגה את ישראל עם “רק בשבילו” שהיה כולו בעברית, כמעט כל שיר ישראלי באירוויזיון נפתח קודם כל באנגלית. עם השנים, העברית עברה מתפקיד ראשי לסוג של אורחת לרגע – שורה פה, משפט שם, איזה “מים רבים” אצל יובל רפאל או “חלאס עם השיגעון” של עדן אלנה, רק כדי לסמן וי על זהות מקומית.

אבל השנה משהו השתנה.

“מישל” אמנם לא כולו בעברית - אבל מתוך 184 מילים (אם לא סופרים "אייאי-אייאי" ו"מממ"), 36 הן בעברית – כ־19.5% – וזה אולי נשמע מעט, אבל ביחס לשנים האחרונות מדובר כמעט במהפכה.

והאמת? יש לזה סיבה די ברורה.

האירוויזיון של העשור האחרון הפך כמעט לחלוטין לתחרות באנגלית. מתוך עשרת השירים הזוכים האחרונים, שבעה היו באנגלית. היחידות שהצליחו לקחת את הגביע עם שפה מקומית היו איטליה, אוקראינה ופורטוגל.

במילים אחרות: ישראל לא “מוותרת” על עברית כי היא שונאת עברית. היא פשוט משחקת את המשחק שהאירוויזיון עצמו יצר. משחק שבו המסר צריך לעבוד קודם כל על הקהל האירופי, לא על הישראלים בבית.

פה בדיוק נמצא הדיסוננס: מצד אחד, אנחנו מתגעגעים לזהות מקומית, רוצים לשמוע עברית ורוצים להרגיש שזה “השיר שלנו”. מצד שני, אנחנו גם רוצים לנצח, ומכיוון שלפי החוקים, הקהל הישראלי לא יכול להצביע לעצמו (ולא חשוב כמה הוא ינסה לתחמן) – ברור לגמרי למה המחשבה הראשונה היא מה יעבוד בחוץ, ולא מה ירגיש הכי ישראלי בפנים.

אז כן, אפשר להתבאס מהצרפתית. אפשר גם להרגיש שהיא קצת מרחיקה את הקהל המקומי – אבל במציאות שבה העברית כמעט נעלמה לגמרי מהבמה הזאת, דווקא נועם בתן הצליח להחזיר אותה יותר ממה שנדמה לנו.