בין מלחמה להופעה: "חיים של אמן ישראלי הם לא צחוק"

ברגעים מסוימים בשיחה עם ארז נץ נדמה שהוא לוקח את עשרות שנות הקריירה שלו ואת העובדה שהוא נוכח בשלל צמתים בתרבות הישראלית די בקלילות.

אחת לכמה דקות הוא יפתיע באנקדוטה מיחסיו עם שמות כמו מאיר אריאל, שימי תבורי או זוהר ארגוב, כמו במובן של פרופורציות. זה לא מובן מאליו, בטח לא מצד מי שנחשב לאחד הגיטריסטים הטובים והמוערכים בתחומו, מוזיקאי שאת נגינתו עדיין אפשר לשמוע כמה פעמים ביום בכל תחנת רדיו שמשדרת בארץ. 

קלאסיקות כמו "שלל שרב" של גידי גוב, "אנטרקטיקה" של קורין אלאל, "באה מאהבה" של ריקי גל ונכסי צאן ברזל רבים אחרים בתרבות הישראלית מובלים על ידי צליל הגיטרה האיקוני של נץ. אבל מבחינתו, גם אם הוא בהחלט גאה בקריירה המרשימה שלו, עד לאחרונה הוא לא הרגיש צורך להתפאר בה. "אני בן 68, אנשים יודעים מה עשיתי", הוא אומר בראיון לקראת "פסטיבל גיטרה בים האדום", אירוע ששמו מדבר בעד עצמו, ושבו ינגן גם הוא, עם המופע החדש שלו "ארז נץ מדבר אגדות". במסגרתו הוא מבצע שירים איקוניים שבהם לקח חלק או שאותם עיצב לחלוטין. ביניהם משתף בסיפורים משנים רבות של עשייה רוקנרולית.

"כבר הרבה זמן שאני נהנה מפירות העבודה שלי", הוא ממשיך, "והקהל עכשיו מחזיר לי. אני מרגיש את זה בכרטיסים להופעות, בפייסבוק, ברחוב. זה כיף שאנשים באים אלי בבית קפה ואומרים לי 'אני מת עליך'. אני נהנה מזה, אבל במידה. אני רוצה ללכת עם הילדים שלי בלי שיקפצו עלי פתאום אנשים. אני מקבל מלא אהבה וזה מספיק לי. אתה אומר לעצמך 'לא סתם התאמנתי, לא סתם עשיתי הופעות ענק שהצליחו'".

נץ הוא שם בולט ברשימת אמנים מרשימה שתופיע במהדורתו השביעית של הפסטיבל. עוד ישתתפו בו: ברי סחרוף, דודו טסה, מרגול, עידן עמדי, בניה ברבי, טונה, סימה נון, התקווה 6, קרולינה, יסמין מועלם ואחרים. ולחשוב שהשנה הוא כמעט לא התקיים. במקור הפסטיבל היה אמור להיערך בחודש מארס, אך בעקבות המלחמה עם איראן, וכמו לא מעט אירועי תרבות אחרים במדינה, הוא נדחה.

כעת, עם סופה של המלחמה (לפחות נכון לרגע זה, במציאות המקומית קשה לדעת מתי מערכה מסתיימת באמת) הוא עתיד להתקיים למרות הכל. וגם נץ עצמו, שם מתבקש בפסטיבל מסוג זה (וכמוהו גם אבי סינגולדה, שישתתף אף הוא), לא ממש בטוח איך הקהל יגיב כעת לאירוע כל כך מנותק מסדר היום הפוליטי.

"המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כששמעתי שזה מתקיים היתה 'מה, אנשים יבואו, עוד טרוטי עיניים מהאזעקות, אחרי שהפסידו כסף ועבודה?'. ואז חברים שלי אמרו לי 'לא, אתה לא מבין, אנשים ממש רוצים לקבל את הפורקן הזה. צריך לפעמים להתאושש מדברים'. אני אמן ישראלי, לכן אני רגיל לכך, אבל אלה שיחות שלא עושים עם אמנים בשאר העולם.

"היו לי בעבר הופעות שמכירת הכרטיסים אליהן עבדה נהדר ופתאום יש פיגוע. אני רגיל ל'ברייקים' אכזריים, אבל אני לא תמיד יודע איך הקהל רואה את זה. למשל, יש לי חברים שאומרים 'וואו, איזה כיף, נגמרה המלחמה, אני חייב לקנות כרטיסים לאיזה מופע'. ואני תמיד אומר 'וואו, איך הם יכולים?', כי אני צריך איזה ארבעה ימים כדי להתאושש וכדי להחזיר לעצמי את השינה. ועזוב את השינה, להחזיר לעצמי את מצב הרוח. אז אני מתאר לעצמי שיש אנשים שיגידו 'זה הזמן לנסוע לאילת', ויש שיגידו 'ממש לא מתאים לי'. חיים של אמן ישראלי הם לא צחוק".

שיר הלל

לפני כמה חודשים רואיין מעל דפי מדור זה גיטריסט אגדי אחר, שמוליק בודגוב. אחד הנושאים שעלו, כמתבקש משיחה עם גיבור גיטרה, היה מעמדו של כלי הנגינה שמזוהה עם ז'אנר הרוק - סוגה שבשנים אחרונות איבדה מהזוהר שאפף אותה במשך עשורים רבים.

בודגוב דיבר בפתיחות על תחושת חוסר חיבור אישית למוזיקה של היום, לא מעט בשל העובדה שהגיטרה כבר לא נוכחת בה כבעבר. נץ, מנגד, לא ממהר להספיד את הכלי או את הז'אנר. "אני מרגיש שהגיטרה היא עדיין כלי מאוד מרכזי, פשוט מבקשים ממנה דברים אחרים כיום", הוא מסביר.

"נכון, בפופ ובמיינסטרים יש תקופות שיש בהן יותר גיטרה ויש שפחות, אבל כל הזמן יש גיטרה. פעם בכמה זמן אני שומע גיטריסטים קצת מתלוננים ואומרים 'פחות קוראים לי לעשות סולואים', אבל תמיד קוראים לי לנגן סולואים. כשאני מופיע עם שלום חנוך, למשל, זה אותו סגנון של פעם. החבר'ה הוותיקים של הרוק עדיין ממלאים אצטדיונים".

פסטיבל גיטרה בים האדום יתקיים בין 16 ל־18 באפריל באילת.