לפעמים מספיק שיר אחד כדי לפתוח דלת לזמן אחר. ריף של לד זפלין, דרמה של פינק פלויד או פופ מהוקצע של ABBA, ומיד ברור ששנות ה-70 לא היו רק עוד עשור במוזיקה, אלא תקופה שבה כל חוק נכתב מחדש. בדירוג שפורסם באתר BBC Music נבחרו 15 הלהקות שעיצבו את העשור הזה מחדש, לא רק בזכות הצלחה מסחרית, אלא גם לפי השפעה תרבותית, חדשנות מוזיקלית ויכולת להישאר רלוונטיות עד היום. זה בדיוק מה שהופך את הרשימה הזו למסקרנת כל כך - היא לא רק מזכירה מי היו הכוכבים, אלא גם מסבירה למה אנחנו עדיין שומעים אותם כמעט בכל פלייליסט מודרני.
מהפכת הקצה - מהמחתרת אל המיינסטרים
15. הראמונס הוכיחו שלא צריך וירטואוזיות כדי לשנות את ההיסטוריה. שלושה אקורדים, קצב מסחרר ואסתטיקה של אנטי-רוק הספיקו כדי להוליד למעשה את הפאנק ולהעניק לדורות שלמים את האומץ להקים להקה בלי לבקש רשות מאיש.
14. ג'נסיס סימלה את שיא האקסצנטריות הבריטית של תחילת העשור, עם תיאטרליות, תחכום ופרוג מתקדם, ובהמשך גם את אחד המעברים המרשימים בתולדות המוזיקה - מהרפתקה אוונגרדית לפופ-רוק מלוטש ומצליח במיוחד.
13. אירוסמית' הייתה התשובה האמריקנית המלוכלכת לפלישה הבריטית, עם ריפים מחוספסים, כריזמה מתפרצת ותחושה של רחוב, זיעה וסכנה, שהכינה את הקרקע לדורות של הארד רוק והייר מטאל.
כשהדיוק, הרעש והכוח נפגשו
12. סטילי דן לקחו את הרוק לאולפן והפכו אותו למכונה אלגנטית של פרפקציוניזם, עם הרמוניות ג'אזיות, טקסטים ציניים והפקה שנשמעת עד היום כמעט בלתי נתפסת ברמת הדיוק שלה.
11. AC/DC סירבו להסתבך עם טרנדים, סינתיסייזרים או יומרות גדולות, ובנו אימפריה על רוקנרול ישיר, מחושמל, בירה-ביד-אחת וגיטרה-ביד-השנייה, כזה שפגע ישר בבטן ולא ביקש הסברים.
10. המי נכנסו לשנות ה-70 כניצולים של הסיקסטיז ויצאו מהן כאלי אצטדיונים, עם אופרות רוק, הופעות נפיצות ותחושה נדירה של כאוס מחושב שהפכה אותם לאחת מלהקות ההופעה הגדולות של התקופה.
האפלה, הפופ והחלום האמריקאי
9. בלאק סבאת' לא רק הכבידו את הרוק - הם המציאו שפה חדשה של חושך, משקל וחרדה עירונית, כזו שממנה נולדו בהמשך כמעט כל תתי-הז'אנרים של המטאל.
8. ABBA הייתה הרבה יותר מתופעת דיסקו נוצצת. מאחורי התלבושות והפזמונים הממכרים הסתתרה מכונת כתיבה מוזיקלית נדירה, שהפכה פופ מדויק, מורכב ואלמותי לתופעה עולמית.
7. האיגלס תפסו טוב מכולם את הרגע שבו החלום האמריקאי התחיל להיסדק, עם הרמוניות של קאנטרי-פולק, הפקה רדיופונית מושלמת ושירים שחשפו את הצד העייף, הנהנתני והחשדני של קליפורניה הזוהרת.
כריזמה, דרמה וסאונד שהפך למיתוס
6. דייוויד בואי, גם אם רשמית אינו להקה, מופיע בדירוג בזכות רצף יצירתי נדיר שבו כל אלבום הרגיש כמו המצאה מחדש של כוכבות הפופ, החיבור בין מוזיקה, אופנה, תיאטרון וזהות.
5. קווין בנו את האגדה שלהן על חוצפה מוחלטת - אופרה, גלאם, מטאל ופופ באותו שיר, עם פרדי מרקיורי אחד שהפך כל הופעה להצגה גרנדיוזית וכל המנון לרגע בלתי נשכח.
Bohemian Rhapsody - קווין
4. פליטווד מק הוכיחו שלפעמים כאוס אישי הוא חומר הגלם הכי טוב לפופ מושלם, כשמערכות יחסים מתפרקות בתוך הלהקה הפכו ל-"Rumours" - אלבום שממשיך להרגיש אישי, חד ורלוונטי גם כמעט חמישה עשורים אחרי.
שלוש הפסגות שמסבירות למה שנות ה-70 עדיין שולטות
3. הרולינג סטונס התחילו את העשור בשיא כוחם והמשיכו לגלם את מודל כוכב הרוק האולטימטיבי - פרוע, מסוכן, נהנתן ובכל זאת חד, כריזמטי ובלתי ניתן להחלפה.
2. פינק פלויד הפכו את האלבום לחוויה טוטאלית, פילוסופית וכמעט קולנועית, עם יצירות שעסקו בזמן, כסף, ניכור ושיגעון, והוכיחו שאפשר להיות עצומים גם בלי להישען על פולחן אישיות רגיל.
1. לד זפלין, שזכו במקום הראשון בדירוג, נותרו הסמל המובהק ביותר של שנות ה-70 - להקה ששילבה כוח, מיסטיקה, בלוז, פולק ורוק כבד לסאונד אחד מונומנטלי, שהפך למדד שלפיו עדיין מודדים כמעט כל להקת רוק גדולה.
לד זפלין - Whole Lotta Love
מה שהרשימה הזו מזכירה הוא ששנות ה-70 לא היו רק עשור של להיטים, אלא מעבדה תרבותית שלמה. אלה היו שנים שבהן להקות לא חשבו רק על שיר הבא, אלא על זהות, הופעה, אמירה וחותם. אולי זו הסיבה שגם היום, בעידן של שירים קצרים, אלגוריתמים וטרנדים מתחלפים, דווקא הלהקות של שנות ה-70 עדיין נשמעות כמו משהו גדול יותר - לא רק מוזיקה, אלא תפיסת עולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו