בונו נגד ישראל, בעד היהודים - ומבולבל כמונו

ביום רביעי האחרון שיחררה U2 ללא התראה מוקדמת את ה-EP החדש שלה, "Days of Ash" - מקבץ השירים החדשים הראשון של הלהקה האירית הוותיקה מזה כמעט עשור (לא כולל שיר מתוך פסקול סרט אנימציה או רצועה שנועדה לקדם את הרזידנסי שלה בלאס וגאס).

המיני-אלבום הופץ בגרסה דיגיטלית במקביל למהדורה מקוונת של Propaganda - מגזין מועדון המעריצים המיתולוגי של U2, שהגיליון המודפס האחרון שלו יצא ב-2002. גם חמישה שירים חדשים וגם מגזין? על פניו מדובר בחג כפול לכל הגרופיז של בונו ושות', שכותב שורות אלה נמנה עליהם (אם כי לאחרונה די מתחבט בנאמנותו).

מועד היציאה של ה-EP לא היה מקרי, שכן הפרויקט שוחרר ב"יום רביעי של האפר" (Ash Wednesday) - יום קדוש נוצרי המסמל את תחילת 40 ימי האבל והתענית לקראת מועד צליבתו של ישו, כאשר נוצרים מאמינים נוהגים למרוח על מצחיהם ביום זה צלב מאפר כדי לסמל את תעניתם.

U2, לעומת זאת, בחרה לשחרר ביום זה מקבץ של שירי מחאה שמסמלים את המצב המחורבן שבו, לדעתה, נתון העולם כיום. כל רצועה עוסקת בנושא בוער אחר כמו המלחמה באוקראינה, פעולות ICE בארה"ב, המצב באיראן וכן, יש גם שיר שעוסק בפלסטינים, כמו גם הקראת פואמה קצרה של יהודה עמיחי.

הריליס המפתיע של U2 העסיק מאוד את העולם בימים האחרונים, וה-EP סוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת בהקשריו הפוליטיים והחברתיים. אבל, כמעריץ ותיק של הלהקה שמייחל כבר שנים למוזיקה חדשה שלה על מלא וטחן את "Days of Ash" לאורך הסופ"ש, נשאלת השאלה איך השירים עצמם.

במילה אחת? ככה. בכמה פסקאות? בבקשה: "American Obituary" הוא שיר רוק קצבי בעל אג'נדות אנטי-ICE ואנטי-טראמפ מובהקות. היצירה מספידה את רנה גוד שנורתה למוות במיניאפוליס על ידי סוכני ההגירה האמריקנים וכוללת שורות כמו "אני אוהב אותך יותר מאיך ששנאה אוהבת מלחמה" ו"כוחם של האנשים חזק יותר מהאנשים שיש להם כוח". מלבד משחקי המילים וריף הגיטרה החביב של אדג', אין פה יותר מדי על מה לכתוב הביתה. השיר הכי פחות מוצלח ב-EP, אם כי אדג' נותן פה עבודה ראויה.

הקטע השני, "The Tears of Things", הוא בלדה סוחפת בת יותר מחמש דקות, אחת מהיצירות המרשימות ביותר ש-U2 שחררה בעשורים האחרונים. היא לא מתמקדת במלחמה מסוימת או בקונפליקט ספציפי, אלא נושאת מסר אנטי-פשיסטי, אנטי-רדיקלי ואנטי-פנאטי, כאשר היהדות באה פה לידי ביטוי באופן משמעותי.

המילים מובאות מנקודת מבטו של הפסל דוד של מיכלאנג'לו, אשר היה עד לאירועים היסטוריים מכוננים - ומקונן עליהם. שורות לדוגמה: "שישה מיליון קולות הושתקו בארבע שנים בלבד" / "אני דוד, לא גוליית, נולדתי בבית לחם, עכשיו אין אנחנו ואין הם" / "עיניי נכוו מכל מה שלמדתי, היו דברים שאני לא יכול למחוק, במלחמה הקדושה שלכם, אין שום דבר קדוש בשבילי" / "נהר, ים והר, מדבר, אבק ושלג, כולם הם עמי, שלח את עמי".

די חזק, ובונו נותן פה את כל כולו. אם יש שיר אחד ב-"Days of Ash" שנחזור אליו אחרי שהבאזז סביב ה-EP החדש ידעך, זה ככל הנראה יהיה זה.

"Song of the Future", הרצועה השלישית, מכבדת את זכרה של סרינה איסמעיל-זאדה, נערה איראנית בת 16 שהוכתה למוות על ידי משמרות המהפכה ב-2022 בעת שהפגינה בטהרן - אף שהשלטונות האיראניים טוענים כי התאבדה. זה לא שיר גרוע, אבל אין בו שום דבר מלהיב, גם לא הסולו הממושך של אדג'. רצועות פופ-רוק חצי קלאץ' ולא יותר.

משם ממשיכים ל-"Wildpeace", תרגום לאנגלית של "שלום בר" מאת יהודה עמיחי. האומנית הניגרית Adeola מקריאה את המילים על רקע צלילים אלקטרוניים חולמניים, אבל זה לא ממש "שיר" כך שאין מה לבקר.

הרצועה החמישית היא הנוקבת ביותר מבחינת המאזין הישראלי. "One Life At a Time" עוסק בהריגתו של הגבר הפלסטיני עודה אלהד'אלין על ידי מתנחלים ביולי 2025.

מותו של אלהד'אלין, אב לשלושה ומיוצרי סרט הדוקו "אין ארץ אחרת", עורר גלי גינוי אדירים ברחבי העולם. השיר לא חוסך ביקורת מהמדיניות של ישראל ביהודה ושומרון וכולל את השורות "כמה זה מספיק? אתם יכולים להרוס או לתקן" ו"אם אין חוק אז אין פשע... אין פשע?".

מוזיקלית, חייבים להודות, מדובר ביצירה ראויה, נשכנית וקודרת במיוחד עם סולו גיטרה לפנתיאון. גם המתופף לארי מולן ג'וניור, שחזר לשורות הלהקה לאחר מספר שנות הפסקה על רקע בעיות בריאותיות, נותן פה עבודה מופלאה.

יש לציין כי קליפ המילים הרשמי של השיר עבר שטיפה בצבעי דגל פלסטין ומוצגים בו מטוסים החגים מעל שטחי יהודה ושומרון כמו גם טנקים, עמדות שמירה, רובי M16, חומות הפרדה וגדרות תיל. לא קטע פרו-ישראלי, זה בטוח.

השיר השישי והאחרון הוא גם הפופי והקליט ביותר במיני-אלבום. U2 מארחת ב-"Yours Eternally" את אד שירן ואת המוזיקאי האוקראיני טאראס טופוליה - סולן להקת אנטיטילה, שחבריה שירתו בצבא אוקראינה במהלך המלחמה הנוכחית. לגמרי אפשר לומר ש-"Yours Eternally" נשמע יותר כמו שיר של אד שירן ופחות כשיר של U2, והמילים האופטימיות והמתריסות מובאות מנקודת מבטו של חייל בשדה הקרב שכותב מכתב למכריו ("תשכחו ממה שלא מתאים, אל תתחרטו על כלום, אל תהמרו על להיפטר ממני, שלכם לנצח").

בונו מבצע את הבית והפזמון הראשון, שירן נוטל את המושכות בהמשך, והזמרים משלבים כוחות לקראת הסוף בגיבויו של טופוליה. קטע לא רע בכלל, אבל ההשפעה של שירן בהחלט ניכרת. זה לא שיר U2 אופייני.

שורה תחתונה? "Days of Ash" הוא פרויקט שמעורר הרבה מחשבה ואמוציות, בוודאי בשביל מעריץ מבולבל של U2 שהוא גם ישראלי. מוזיקלית, בהחלט יש במיני-אלבום הזה כמה הבלחות של גאונות שמזכירות את תור הזהב של הלהקה, לצד מספר יצירות פושרות מינוס. מכיוון שיש ב-EP חמישה שירים בלבד, נדמה שהקונצנסוס האובייקטיבי הוא איפשהו באמצע. אבל איפה, אין סיכוי שאשאר פה אובייקטיבי.

ציון: 2/5