![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
לאחרונה, אחת מבנותיו של ניק מייסון, המתופף והאמון על כלי ההקשה של פינק פלויד וגם אחד ממייסדיה, שכנעה אותו לקחת חלק בחידון אינטרנטי על פינק פלויד. מייסון, היום בן 81, צוחק כשהוא חושף את התוצאה: "56 אחוז. הרגשתי שזה די פתטי". אבל גם הזיכרון שמתחיל להתרופף לא מונע ממנו לשמש כשגריר הנלהב והרשמי ביותר של ההיסטוריה הפלויידית - מתפקידו בקידום הקרנות הענק של Live at Pompeii ועד מהדורות ציון הדרך של The Dark Side of the Moon.
בראיון ל-Vulture.com, אתר תרבות הפועל תחת המגזין New York Magazine, הוא חוזר לאלבום שאולי היה מבחינתו הכי אישי במובנים מסוימים: Wish You Were Here, יצירת־מופת שנולדה אחרי ביקורו המבלבל של סיד בארט באולפן והפכה להרהור מוזיקלי על נפקדות, כמיהה ותעשייה חסרת רחמים.
שלושה עשורים אחרי שהוקלט, האלבום ממשיך להתגלות מחדש. מהדורת Wish You Were Here 50 כוללת שישה קטעים שלא ראו אור מעולם, בהם דמו ל־Welcome to the Machine, לצד 25 רצועות בונוס נוספות. מייסון, החבר היחיד שנשאר בהרכב מההתחלה ועד הסוף, מודה שהסיבה שהוא ממשיך לדבר על העבר נובעת גם מגאווה וגם מרצון לתקן את המיתוס: "יש לנו מוניטין של מריבות", הוא אומר, "אבל באמת היו לנו הרבה מאוד רגעים מאושרים. זה היה אחד המקצועות הכי טובים בעולם. אני רוצה שאנשים יבינו את זה ולא יתייחסו לזה בעיניים קודרות".
מה הופך את Wish You Were Here לאהוב במיוחד?
לדברי מייסון, לכל חברי הלהקה יש פינה חמה בלב לאלבום הזה. "יש בו כל כך הרבה אוויר אחרי 'הצד האפל', הוא כמעט מנגן את עצמו". התקופה, הוא מסביר, הייתה נקודת מעבר: הלהקה כבר הפכה להרכב שממלא אולמות בארצות הברית, חלקם הפכו להורים, והעולם שמסביב השתנה. "תעשיית המוזיקה לא טובה לגדילה", הוא מודה. "אנחנו לא באמת התבגרנו - רק הזדקנו טיפה".
הלהקה על סיד בארט בסרט תיעודי שנעשה לציון 50 שנה לאלבום Wish You Were Here
View this post on Instagram
על אף ההצלחה של הצד האפל, תחילת העבודה על האלבום הבא הייתה מהוססת במיוחד. הניסיון ליצור את Household Objects, אלבום המבוסס כולו על חפצים ביתיים, ננטש אחרי חודשים מתסכלים. ואז, באחת מאותן יממות ארוכות באבי רוד, הופיע לפתע סיד בארט. "פשוט לא זיהיתי אותו", מספר מייסון. "זה היה הלם". התמונות שהצוות צילם מוכיחות בעיניו שהיה שם יומיים לפחות. "המילה הנכונה היא בלבול", הוא אומר. "אבל זה היה הזרז שהאלבום היה צריך".
פינק פלויד - Wish You Were Here, הופעה ב"ארלס קורט", 20 אוקטובר 1994, לונדון
היהלום שדהה, זיכרונות וחרטות
מאז אותו ביקור, איש מהלהקה לא יצר קשר עם בארט, לבקשת המשפחה. "אולי היינו צריכים להתעקש יותר", מייסון מהרהר, "אבל חשבנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון". רק בשלב מאוחר יותר, כשהבין כמה השפיעו השנים ההן על חברו, החל לשאול את עצמו שאלות אחרות: "מה שבאמת חשוב הוא 1968, כשסיד עזב את הלהקה. אולי אז היינו צריכים להבין משהו שלא ידענו".
בעוד שתחושות אי־ודאות אפפו את תהליך ההקלטות, האמון העצמי לא התערער. "לא איבדנו אמון ביכולת שלנו", הוא קובע. "פשוט היינו צריכים את הדבר האחד שידליק את הכל". בסופו של דבר, הזמן הארוך באולפן היה ברכה וגם קללה. "אולי משכנו את זה יותר מדי", הוא מודה. "היום, עם האלקטרוניקה, היינו יכולים להקליט Household Objects אחר הצהריים".
באוקטובר 1971 פינק פלויד היו בעיצומם של צילומים באמפיתיאטרון של הסרט Live At Pompeii. צילומים נוספים התקיימו באולפן בפריז בדצמבר של אותה שנה.
View this post on Instagram
בין היצירה החופשית ללוחות הזמנים לוחצים
האלבום אמנם מותח ביקורת חריפה על תעשיית המוזיקה, אבל בפועל, הפיתויים היו אחרים. "המעבר מאולמות לאצטדיונים היה התגובה המיידית להצלחה", הוא אומר. "אבל מוזיקה עובדת טוב יותר באולמות". הופעה בפני רבבות היא חוויה מסעירה, אולם בעיניו של מייסון, היא גם מרחיקה: "באצטדיונים, 30 אחוז מהקהל עסוק בזריקת פריזבי".
למרות הצלחת הענק, הלהקה לא רדפה אחר טבלאות מצעדים. "זה תמיד היה על מה שאנחנו רוצים לעשות", הוא מסביר. "אי אפשר לנחש מה הקהל ירצה. קודם כל אתה חייב להיות גאה בעצמך".
רוג’ר ווטרס ודיוויד גילמור - תהום שהפכה לנוף קבוע, ללא גשר
היחסים המתוחים בין גילמור לווטרס ממשיכים ללוות את פינק פלויד גם היום. מייסון, מצדו, מסרב לראות עצמו כמגשר. "אני לא הנרי קיסינג’ר", הוא מחייך. "אני יותר כמו נוויל צ’מברלין של הלהקה. אבל ביניהם? אין עתיד".
את הפוליטיקה הפנימית של הלהקה הוא מעדיף להחליף בסיפורי אחווה מוזיקלית. הוא נזכר בארוחת ערב עם עשרה מתופפים ידועים במיוחד: "מישהו אמר: 'שירים ידיים - מי כאן פוטר על ידי ואן מוריסון?' תשעה מתוך עשרה הרימו". מייסון היה היחיד שלא פוטר, "פשוט כי לא קיבלתי תשלום, אז לא היה איך לפטר אותי".
יותר מחמישים שנה אחרי שהקים עם חבריו את אחת הלהקות המשפיעות בעולם, ניק מייסון עדיין מדבר על הכול בטון שקול, מאופק, לפעמים משועשע. הוא לא מתרפק על העבר, אבל גם לא בורח ממנו. Wish You Were Here אולי נולד מתוך בלבול, היעדר וכאב - אך מבחינתו, החיים בתוך פינק פלויד היו "עבודה מהחלומות". ואולי כאן טמון הסוד: הוא ממאן להתאבל על מה שאבד, משום שהוא עדיין חי בתוך מה שנוצר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו