בלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר 2023 ברחנו מהבית שלנו בקיבוץ. למנוסה שלנו קדמה שיחה ארוכה שנערכה בלחישות, בממ"ד החשוך, בה החלטנו מה עושים: נוסעים ישר ולא עוצרים, גם או יורים על האוטו. האם במקרה של אזעקת צבע אדום כן עוצרים? האם משתטחים על הכביש בין גופות?
כשיצאנו, המחזה שנגלה בפנינו על כביש 232 היה אסון בקנה מידה תנ"כי. נסענו בדממה, מלבד כמה שיחות טכניות: מהירות הנסיעה (נמוכה, כדי לא לדרוס גופות או להתנגש במכוניות שרופות) ומחסומים בדרך (אלה שוטרים? מחבלים? נמות עכשיו, זה יקרה). חוץ מזה - שקט מוחלט.
זה לא אופייני, השקט המוחלט, כיוון שמוזיקה מלווה כל צעד שאני עושה. פיזית, רוחנית, נפשית - פרקי חיי מחולקים בסדר קטלוגי, לפי האמן שמבצע את פס הקול של אותו הפרק. 7 באוקטובר על השבר, הטראומה, הדמעות וההחלמה (שמבוששת להגיע, אם אודה באמת), הוא פרק חדש וכואב שעוד לא נגמר.
במשך חודשים לא הצלחתי להאזין למוזיקה. אמנים הגיעו להופיע בבית המלון בו שהינו ואני ישבתי שם ובכיתי, לא מצליחה להכיל מילים ולחן. עברו חודשים עד שהצלחתי להיזכר במוזיקה שאהבתי לפני האירוע הזה, שגדע את כל מה שהייתי במשך 35 שנים ופתח דף חדש, קצת קרוע. לאט לאט זה חזר: בהתחלה באוטו, מפר את הנסיעות הדוממות. אחר כך באוזניות ומאז גם בהופעות חיות, רכבת הרים רגשית בפני עצמה. ואלה השירים שמלווים אותי מאז ועד היום.
אביתר בנאי – שיר
היו מי שאמרו שהמפונים במלונות עשו חיים משוגעים. באחד הטוקבקים כתבו "שותים קוקטייל ליד הבריכה". מי מספר לטוקבקיסט שבאותה סיטואציה, מאגרי מים הם כרטיס לכיוון אחד, מקום אליו רוצים להיכנס ולהיעלם ולא לצאת לעולם. ימי שלישי, בהם חדר האוכל הגיש בשר על האש, היו קשים מנשוא. הפעם האחרונה בה הרחתי את הריח הזה הייתה באותו לילה, בזמן שתמרנתי בין גופות שרופות.
בלילות הלבנים, שלא החשיכו גם עם מיטב הכדורים שיש לעולם הפארמה להציע, הייתי יושבת בחצר הגדולה והיפה של המלון. בלילה, מול הים השחור, המילים של אביתר בנאי פצעו אותי. הפרויקט שלו, "עוגן במים", יצא בדצמבר 2023 והוא כולל גרסאות כיסוי לשירים שקיבלו משמעות שונה, וגם כאלה שלא, בעקבות המלחמה. המילים של "שיר" אותו מבצעת במקור אתי אנקרי, ספגו את הדמעות, הכעס והבדידות של אותם לילות טרוטים.
"שישמעו אלה שהלילה ישנים
כי אני כאן ערה, בעיניים פקוחות
אל הקיר.
זה הבית שעומד כבר שנים
בין אותם הבתים
הוא יחיד".
אביב גדג' - הביתה
באמצע חודש נובמבר נסענו הביתה, חזרה לקיבוץ. היינו צריכים לקחת בגדי חורף כי העונות התחלפו. בדרך, על נתיבי אילון, בן הזוג שלי שם את השיר "הביתה" של אביב גדג' הנפלא, שעוד יחזור לככב פה. השיר הוא חלק מהאלבום "ילדים של מהגרים" שיצא בשנת 2013 וגדג', בן חבל אשכול, רקם מילים שקיבלו משמעות שונה לחלוטין. כשהגענו לקיבוץ, חיכו לנו טנקים, מחסומי בטון וחיילים. הבית הוא שטח צבאי סגור. האם הוא עדיין בית?
מה זה בית?"ובלילות אני נזכר
איך תפסנו את הרגע ואיבדנו את כל השאר
כאן הרגע הזה נשאר
אין יום ואין לילה
אין יום ואין לילה
אין כאן יום אין כאן לילה
בואי נחזור הביתה"
ברי סחרוף – אולי צריך לתת לזה עוד זמן
השיר, שנכתב ובוצע במקור על ידי אריק איינשטיין, זכה לגרסה חדשה בספטמבר 2024, רגע לפני ציון יום השנה הראשון לטבח. יותר מכל, השיר הזה סימל עבורי נחמה ואישור לכך ששום דבר לא חזר למסלולו. יש קונפליקט תמידי שמתקיים בין הראש ללב: זה שצועק לחזור למסלול, לתפקד ולהתאפס וזה שעונה שלא חלף מספיק זמן והחיים לא חזרו למסלולם - גם לא שנתיים אחרי, וכנראה שגם לא בשנתיים שעוד יבואו.
"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
רונה קינן – בדרך הביתה
עוד שיר לו האזנתי אלפי פעמים, במעברים בין המלון לבית. הם היו קשים מנשוא: מלון שנמצא על שפת הים ממש, עם הנוף היפה ביותר שאדם יכול לייחל לו, ומולו הבית שלי - שונה, מחולל - אבל שלי. בניגוד לשיר, הכאב לא חלף עד הבוקר, אבל אם רונה קינן מבטיחה לי שבסוף עוד יהיה לנו טוב - אני חייבת להאמין לה.
"בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך
עד הבוקר הכאב הזה יחלוף
את מחשבת כמה זמן כבר
הסיפור הזה ממשיך
לא, לא נגמר"
טונה - בין העיר לפרדס
טונה היטיב לתאר את התחושה שחלחלה כשהבנתי שאני לא יכולה לחזור הביתה. מה זה בית? איפה אני אגור? האם אהיה תלויה בחסדי זרים לנצח? מי ישקה את עץ הלימון, יאכיל את החתולים, יוציא את הפח? באחד מימי השישי הגיע מתנדב של "אחים לנשק". הוא הביא ארגז עם חלה טריה, פרחים ואוכל לסוף השבוע. "אני לא יודע מה להגיד. אני משתתף בצערך". הוא צדק. מה עוד נותר להגיד?
"ואין לי גג שזה סימן שבטח אין לי קרקע
וגם אין לי מוטבציה, וגם אין לי מצב רוח
כאילו לא מספיק מתוח, נכנסים לעוד ויכוח
אז אין מקום אחד כרגע אין מקום בטוח"
אביב גדג' – בת המקום
האלבום "עולם מופלא איפה אתה" הושלם לפני 7 באוקטובר ויציאתו נדחתה לסוף אותו החודש. גדג', ברגישות וחרדה שאופייניים למי שבחרו לגור בחבל הארץ היפה והמדמם הזה, הצליח לנבא את העתיד. ההתלבטות בין "בת המקום" ל"הכוכב השקט" הייתה קשה מאוד, אבל "בת המקום" מיטיב להסביר את גודל השבר ואת המתחולל עמוק בפנים: הרגעים בהם אי אפשר להחזיק יותר והתחושה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים, הפחד שהם יחזרו לקחת אותי, אותנו - ואיש לא יעשה דבר כדי להשיב.
תנסו לקום ליום עבודה אחרי לילה בו שכבתם במיטה, משתדלים שלא לנשום, כי הראש צועק שיש מחבלים בבית. תנסו לקום ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, גם אחרי 730 ימים בהם הכל רחוק, הכל שבור, הכל אבוד, הכל מכור.
"לפתע תשמע צעקה של הקלה
את שאגת האש או את שתיקת האדמה
צל נופל על הגבעה
ולא תמצא אותה בשום מפה
לא תבין אותה בשום שפה
היום הכל רחוק, הכל שבור, הכל אבוד, הכל מכור
סוסים של אש דוהרים על שפת תהום"
שלומי שבן – האזרח ה-1
שבן כתב את השיר אחרי לילה בו חלם על מלחמה בעיר. תושבי הדרום שחזרו לבתיהם ושגרת החיים שאימצו לעצמם מתעתעת, כי אין פה שגרה של ממש: פיצוצים אדירים, כאלה שמנפצים זכוכיות, אירועים ביטחוניים, גם הקלים שבהם, מקבלים ממדים קטסטרופליים בעקבות הטראומה, כלי טיס שונים שניתן לזהות רק לפי הרעש שהם עושים, ריח אבק השריפה וכמויות האבק – כל אלה גורמים לי, ואולי גם לרבים אחרים, להרגיש שנשכחנו מאיזו ספירה.
"על הכביש המוביל עד לבית ההורים
אני רץ לרגלי הקליעים מעלי הכרזות
הבכיר (שעכשיו הוא קבצן או נביא)
ממלמל לעצמו: "אלוהים, מי שיחד את השמש הזאת?"
הצבא הוא צבא-קבע צבא-נצח צבא-עד
התיכון הישן סתם דומה לעצמו -
אכזרי ונטוש מסורג ונורא
(הקניון הגדול הוא פצצת תאורה)"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו