אלינור אהרון מצעירי תל אביב חושפת: "הלכתי רחוק מדי"

פסטיבל "זמן פיוט" של עיריית תל אביב מתקיים השנה בתקופה סוערת, יש שיטענו אפילו קריטית.

האירוע של מרכז ברודט לתרבות יהודית, שייערך זו השנה ה־13, יתרחש במה שנראה כשיאו של קרב משיכת החבל האינסופי בין מוסדות היהדות בישראל לבין נציגי החילון - כשכל צד משוכנע בצדקתו המוחלטת והיעדר מכונות להתפשרות הוא הבון טון בימים אלה.

בין סערת חוק הגיוס לבין הפנייה של עיריית תל אביב לבתי כנסת בשטחה שיספקו שירותי דת ללא הבדלי מין או אמונה, הפסטיבל השנתי הוא מעין דוגמה ליכולת של שני הצדדים להתקיים יחד.

מצד אחד, הוא מתקיים בתל אביב, מעוז הליברליזם החילוני. מצד אחר, הוא מארח בשעריו שמות שלא תמיד מזוהים עם פיוט ועם סמלי הדת. השנה, בין היתר, יופיעו בו אברהם טל במופע שיוקדש לשירים מהמקורות ושבו תתארח גם הזמרת נונו; דניאל זמיר יתמקד בפיוטי חצרות חסידים ויארח את שם טוב לוי, ואת הפסטיבל יחתום מופע של הזוג הנשוי אוהד בן אבי ואלינור אהרון, שיערכו קבלת שבת לילדים ולכל המשפחה.

עבור רבים שגדלו בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90, שמה של אהרון מזוהה כמובן עם להקת צעירי תל אביב המיתולוגית - בעצמה סמל לחופש, לנעורים ולהיעדר גבולות. מהבחינה הזאת, השילוב בין מה שהיא מסמלת בזיכרון הקולקטיבי לבין אורח חייה בהווה הוא דוגמה לאופן שבו אמונה וקדמה יכולות להתקיים זו לצד זו.

"נשיר שירים לקראת שבת שילדים והורים אמורים להכיר, ונחבר אותם לשירים של חגי תשרי", מספרת אהרון על המופע. "אולי גם אספר סיפור קצר על שבת מיוחדת, כי לכל אחד יש את השבת שלו, אבל כולנו מרגישים שהשבת חייבת להיות שונה משאר ימות השבוע ואנחנו הופכים אותה למיוחדת".

עד כמה בעצם השבת והדת נוכחות בחיים שלכם?

"גדלתי במשפחה שהמסורת והדת היו חלק ממנה, אבל לא היה לחץ לעשות או לא לעשות משהו. השבת היתה חוויה מאוד משפחתית, כיפית ונעימה. איכשהו, כשגדלתי והפכתי לבוהמיינית תל־אביבית, אז קצת התרחקתי מזה. ואז בתחילת שנות ה־30 שלי באמת התגעגעתי וחזרתי לזה.

"היום יש לי בית שאנחנו מגדלים בו את הילדים ברוח מסורתית חופשית, נקרא לזה. אני מדליקה נרות בערב שבת ועושים קידוש. בשבת אני לא מדליקה אש, אבל אנחנו נוסעים להורים, למשל. אנחנו לא מאוד קיצוניים, אבל מאוד חשוב לנו שהשבת תהיה מיוחדת ושתהיה איזושהי הפרדה בינה ליתר ימות השבוע. יש לנו בסלון ארון ספרים שבו סידור, פרשת השבוע ותנ"ך, ומולו טלוויזיה של 74 אינץ'".

לאהרון ולבן אבי שני ילדים, אביגיל בת ה־12 ורפאל בן ה־4 וחצי. שניהם, היא מספרת, ובעיקר התהליך שבו באו לעולם, היו חלק חשוב בהתחזקות אמונתה. "שניהם נולדו מוקדם מדי. אביגיל נולדה בשבוע 31, ורפאל היה מקרה קיצוני יותר. הוא נולד בשבוע 24 להיריון והיה 108 ימים באינקובטור. אני זוכרת שהגעתי ביום הראשון אחרי שילדתי לפגייה, והרופא הסביר לי כמה הוא התפעל מהתינוק שלנו, שנולד כל כך קטן אבל מראה סימנים של גיבור.

"אמרתי לו 'אז בעצם אנחנו מיום ליום, אה?', והוא ענה לי, בחיוך רחב ומלא חמלה, 'יותר נכון להגיד משעה לשעה'. אלה באמת ניסים והכל לא מובן מאליו. היום שניהם ילדים בריאים, וזה מסוג הדברים שגורמים לנו להבין כמה אנחנו לא מבינים כלום".

מצאתי את עצמי

איך עברת מחיי משחק ושירה חילוניים למשפחתיות מסורתית כמעט?

"בשנות העשרה שלי הייתי בן אדם חופשי, פתוח וליברלי. הייתי בצעירי תל אביב והיינו תוכנית נוער שעסקה בדברים מאוד אקטואליים בגיל הזה. אחרי הלהקה הצבאית שאלתי בשלב מסוים 'רגע, מה הערכים שלי? מה אני בעצם?', ופתאום ראיתי שאין לי תשובה לזה. הייתי כל כך חופשית וליברלית ופתוחה, שפתאום חטפתי פאניקה כזאת. הרגשתי שהכל כל כך מותר מבחינתי, ואז התחלתי לסגור קצוות ולהבין מה אני".

חזרה למקורות אחרי התרחקות מהבית והמצאה מחדש.

"בסביבות גיל 30 התחלתי להתגעגע ולא ידעתי למה. התחלתי לקרוא על אושו ועל הדלאי לאמה, הלכתי מסביב לדברים האלה. ואז נכנסתי פנימה ואמרתי 'רגע, זה בעצם הבית שלי'. באיזשהו שלב הרגשתי אישית שהלכתי רחוק, ושאני רוצה רגע לחזור ולחפש את עצמי, את הביטחון ואת הרוגע שלי. כל החיים רציתי בית ומשפחה. זה החלום הכי מתוק שלי, ואני מגשימה אותו".

פסטיבל "זמן פיוט" יתקיים ב־4-12 בספטמבר במרכז ברודט בתל אביב.