כשדניאלה מזור הייתה בת 14, היא איבדה את אמא שלה. בגיל 17, היא איבדה את אביה. בין לבין, בתוך חיים של עוני, בדידות וחוסר ודאות מוחלט, נכנסה פתאום להקת הפאנק הכי גדולה בעולם - והפכה לעוגן. "הראמונז היו התקווה שלי", היא אומרת בשיחה עם "ישראל היום". "לא היה לי שום דבר, אבל היה לי חלום - והוא התגשם". היום היא דוקטור לעבודה סוציאלית, למדה תואר שני ושלישי בבית הספר לע"ס באוניברסיטת חיפה,  מטפלת מינית מוסמכת, ומרצה מבוקשת בארץ ובעולם ואם לילדים. בעיצומה של מלחמה, עם גל אנטישמיות עולמי וקריאות לחרם היא חוזרת לארגנטינה, אל המקום שבו הכול התחיל.

מזור נולדה בבואנוס איירס למשפחה שירדה מנכסיה: "לא היה לנו כסף ולא ידענו איך נשלם חשבונות, אבל הייתה משפחה חמה ונוכחת. הרגשנו שמה שלא יקרה - נעבור את זה ביחד". התחושה הזו התערערה לחלוטין בגיל 14, כשהאם - הדמות שהחזיקה את הבית - נפטרה ממחלה קשה. "זה היה הרגע שבו הבנתי שהמסלול משתנה, ולא מבחירה. אני לא בחרתי את המסלול הזה, לא בחרתי את הטראומה שלי". מזור זוכרת את הרגע שבו הלכו לפזר את האפר אל אמה בחוף "מאר דה פלטה". אחרי מות האם, גם מצבה של סבתה התחיל להתערער. דניאלה זוכרת התקף קשה של דמנציה שבו סבתה הסתובבה בבית, אחזה בפנס, והאשימה את בני המשפחה שהם נאצים: "זה היה רגע מבהיל. היינו במצוקה תמידית ואף אחד לא באמת ידע לזהות מצוקה של האחר".

כשהמציאות בבית נעשתה בלתי נסבלת, דניאלה מצאה לעצמה דרך לברוח: אחיה הביא קלטת של להקת הראמונז - וזה הרגע ששינה את כל עולמה של דניאלה.

"כששמעתי את הקלטת בפעם הראשונה, אמרתי שזו הלהקה שלי. לא סתם אהבתי אותם - הם היו חבל הצלה בשבילי". כשהייתה בת 14 גילתה שהם מגיעים להופיע בבואנוס איירס. היא עקבה, ביררה, חיכתה כל בוקר בלובי של המלון שבו הם לנו ולא הסתפקה בלראות אותם חולפים: "היה ברור לי שאני לא אהיה עוד אחת שמחכה מאחורי מחסום. אמרתי לעצמי שבשנה הבאה אני לא רק רואה אותם - אני איתם".

היא התחילה לחסוך כסף, לעבוד ולתכנן. מזור יצרה קשרים ומצאה איש צוות במלון שהתרשם ממנה: "סיפרתי לו שאני יתומה ושזה החלום שלי. הוא ענה לי 'תגידי שאת האורחת שלי ואף אחד לא יעז לגעת בך'".

בשנה שלאחר מכן כבר שכרה חדר במלון יחד עם מספר חברות. נערות צעירות ממעמד נמוך, שבנו לעצמן בועה של תקווה בתוך עולם שהתפרק: "זה לא היה על מוזיקה, זה היה על אמונה. רצינו להאמין שאנחנו שוות משהו".

להפתעתן, חברי הראמונז לא רק זיהו אותן - הם התחילו לחפש אותן בכל פעם שהגיעו לדרום אמריקה. ביום הולדתה ה-16 של דניאלה, חברותיה קנו עוגה במלון יוקרתי בלי שיהיה להן כסף והלהקה הגיעה וחגגה איתה את יום הולדתה. "זה היה סוריאליסטי. ילדה בלי אימא, בלי כיוון - ופתאום אני באמצע יום הולדת עם הראמונז. זה היה רגע של אור".

ב־1995 עמדו הראמונז להתפרק. הלהקה, שהייתה בשיאה בשנות ה־90 בדרום אמריקה, יצאה לסיבוב הופעות פרידה ודניאלה לא רק שלא פספסה - אלא הפכה לחלק ממנו. היא הצליחה לדאוג שאחיה הגדול, זה שהכיר לה את הראמונז והביא את הקלטת הראשונה הביתה, יופיע עם הלהקה שלו כמופע חימום באחת ההופעות האחרונות שלהם בבואנוס איירס.

אבל דווקא אז, ברגע שבו חלום הילדות שלה עמד להיסגר בסוג של מעגל - היא ספגה את המכה הקשה מכולן: "קבענו עם אבא שלי שיגיע לראות את ההופעה. הוא עמד בכניסה לאזור ה־VIP, חטף התקף לב והתמוטט. הוא פונה באמבולנס לבית החולים ולא שרד".

הראמונז, שכבר הכירו את הסיפור המשפחתי שלה, היו שם גם ברגע הזה. ההופעה לא התקיימה כמתוכנן והיא זוכרת את ג'ואי רמון, הסולן, מזמין אותה לארוחת צוהריים, מנסה לנחם, מדבר איתה על אבא שלו: "אני הייתי מפורקת, לא הצלחתי להבין כלום. אבל הם היו שם. בלי מילים גדולות, פשוט בני אדם".

הם הקדישו את ההופעה האחרונה לאביה. "שאלתי את סי. ג'יי הבאסיסט למה זה קורה לי שוב ודווקא עכשיו. הוא הסתכל עליי ואמר: 'כי אלה הרגעים שאת הכי חזקה בהם'".

אחרי מותו הטארגי של אביה, דודם של משפחת מזור, בסיוע הסוכנות היהודית, דאגו לשלושת האחים. דניאלה, גבו אחיה הגדול שכבר היה נשוי עם ילדים, ואחיה הקטן, פטו בן ה־14 עלו לארץ וחיו בקיבוץ מצר. "זה היה פתרון נדיב מאוד. נתנו לנו קורת גג, פרנסה, מסגרת לימודית לאחי הקטן. באמת ניסו לדאוג לנו". אבל דניאלה, כמו דניאלה, הרגישה שזה לא בשבילה: "משהו בי לא התחבר לקיבוץ. הייתי בת 17, עם הראמונז בלב, עם חלום אחר לגמרי. רציתי עצמאות, רציתי חופש, רציתי לנסות לבנות את עצמי  בדרך שלי".

היא עזבה את הקיבוץ, שכרה דירה קטנה בתל אביב ונכנסה למציאות חדשה ןקשה, כמעט בלתי נתפסת: "לא ידעתי איך חיים פה. לא הבנתי את השפה, לא היה לי מושג איך נרשמים ללימודים או משיגים עבודה. אבל אמרתי לעצמי שאם הצלחתי לפגוש את הראמונז, אני יכולה לעשות גם את זה".

בגיל 19, אחרי כמה ניסיונות כושלים להשתלב במערכת הלימודים, מצאה את עצמה דניאלה בפגישה עם עובדת סוציאלית: "כמו כולם בזמנו, שלחו אותי אליה. לא ממש ידעתי למה אני שם, אבל היא שאלה אותי שאלה אחת פשוטה: מה את רוצה ללמוד? ועניתי - אולי מלונאות. אהבתי בתי מלון, אולי בגלל הראמונז".

אותה עובדת סוציאלית לא הסתפקה בתשובה הזו: "היא ניסתה להבין למה דווקא מלונאות והבינה מהר מאוד שהתשובות שלי מגיעות מתוך פחד. הבחירות שלי לא נבעו מרצון, אלא מהישרדות. זה היה הרגע שבו מישהו ראה אותי באמת".

ביחד הן התחילו לברר מה כן אפשרי: "סיפרתי לה שיש בי סקרנות לתחום של התנהגות אנושית, אבל לא האמנתי שאני יכולה להסתדר בזה. לא ידעתי בכלל מה יש בהמשך - מבחינתי אפשר למות מחר. לא תכננתי עתיד".

בגיל 20, עם תיק קטן והרבה פחדים, עזבה דניאלה את תל אביב ונסעה לעמק יזרעאל. "לא הכרתי שם אף אחד. לא היו לי חברים, לא שפה, לא שום דבר. רק תחושת בטן. ידעתי שכאן אני אתחיל מחדש".

היא נרשמה ללימודים, מצאה עבודה והתחילה לבנות את עצמה: "יש לי עד היום פתק שכתבתי לעצמי אז, ממש בימים הראשונים: את מסוגלת, את תצליחי, את מפחדת - וזה קשה. זה היה מכתב לעצמי שלקחתי ברצינות".

עם הזמן, התקדמה בתואר והתחילה להרגיש שייכת. בשנה ג', כבר הייתה סטודנטית מוכרת, ועבדה בהוסטל לבריאות הנפש בעפולה: "שם התחלתי להיחשף באמת לתחום של מיניות, אבל ממקום פתולוגי - פגיעות, טראומות, השפעות של תרופות. התחלתי לשאול שאלות שלא ידעתי שאפשר לשאול".

היא יזמה הרצאות וביקשה להביא מומחים: "לא היה לי פחד לגשת לפסיכיאטר ולבקש ממנו שידבר על ההשפעה של טיפול תרופתי על התפקוד המיני. לאט לאט נפתח לי עולם חדש".

אחרי סיום התואר הראשון, היה לה ברור שהיא ממשיכה הלאה. בשנת 2003 התחילה תואר שני בעבודה סוציאלית. משם, הדרך לעבודה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית הייתה טבעית: "שם ממש צללתי לתוך העולם של פגיעות מיניות - ליווי למשטרה, סדנאות לבני נוער, מניעת אלימות. זה לא היה טיפול מיני אלא הישרדות מינית".

המפגש עם בני נוער בסיכון היה חזק במיוחד: "בשלב מסוים נפל לי האסימון. הבנתי שאני רואה שם את עצמי. ילדים וילדות שאין להם עורף, שאין מי שיאמר שהם מסוגלים. ידעתי איך זה מרגיש ורציתי להיות האדם הזה עבורם".

חזרה הביתה

בשנת 2023, שנים אחרי שהקימה משפחה בישראל והפכה לדמות מובילה בתחום המיניות הבריאה, פנה אליה חבר ילדות שמנהל את המחלקה לעידוד עליה של ההסתדרות הציונית העולמית לארצות דוברות ספרדית, והציע לה להגיע לשליחות קצרה. ההצעה הייתה ברורה: לצאת לשליחות בארגנטינה ובצ'ילה,ולדבר בפני צעירים, אנשי מקצוע וקהלים רחבים על ישראל, זהות, מיניות ובעיקר על הסיפור האישי שלה.

"העברתי הרצאות בפני בני נוער, סטודנטים, עורכי דין, רופאים, באוניברסיטאות, בבתי חולים - יהודים ולא יהודים. דיברתי על תקווה. על האפשרות לבחור אחרת. סיפרתי להם מה זה לעלות לבד בגיל 17 ולבנות חיים. הם הקשיבו ושאלו שאלות, ראו בי משהו שהם יכולים להזדהות איתו. זו הייתה הסברה מהלב".

בסופו של דבר, היא חוזרת ל"מאר דה פלאטה", אותו חוף שבו פיזרו את אפר אמה. לא כאורחת, לא כילדה - אלא כאישה שבחרה להפוך את הכאב לתשובה, ולהרצות שוב בפני יהודי ארגנטינה, ולעודד עלייה לארץ ישראל.

"אני לא חוזרת לשם כדי להיזכר. אני חוזרת כדי להראות שיש דרך. ואם מישהי תשב שם ותשמע אותי, ותגיד לעצמה 'אני מסוגלת' - אז כל המסע הזה היה שווה".