לפני הכל, סיפור קצר שיתברר כמשמעותי רק בהמשך: בתחילת 2004, בעודו משוחרר טרי מצבא ההגנה, ישב כותב שורות אלה בביתו כשקליפ מוזיקלי של הרכב לא מוכר הופיע על מסך הטלוויזיה שלו. במסגרת רצועת שידור קצרה שתפקדה כשטח מעבר בין תוכניות בערוץ 10 (ז"ל) ושידרה קליפים של זמרים ולהקות ברמות אנונימיות משתנות, הופיע וידאו של להקה שקראה לעצמה מרסדס בנד - משחק מילים לא ממש מתוחכם על מכונית היקרה הגרמנית "מרסדס בנץ".
לשיר קראו "המרסדס", מילותיו כללו שורות כמו "אין עוד להקה כמונו, אין טעם לנסות, בינינו" ומוזיקלית ההרכב ששר אותו הפגין השפעה ברורה עד מוגזמת מהפאנק של הרד הוט צ'ילי פפרס. עוד להקות כיכבו ברצועת השידור ההיא בערוץ המנוח, אבל אף לא אחת מהן נחקקה בזיכרונו של הכותב. אולי הייתה זו היומרה, אולי אפילו התעוזה, שהבדילה בינה לבין חברותיה עלומות השם. אולי היה זה הניסיון להישמע, לפחות בהאזנה ראשונה, כמו להקה אמריקאית ותיקה שבעצמה כבר לא נשמעה כמו עצמה, שהבדיל אותה מכולן.
21 שנים עברו מאז ולא מעט דברים קרו מאז עבור אותה להקה. גם שינויים מבניים בהרכב, וגם נסיקתו של הסולן גל תורן מעמדת זמר של להקת רוק (ועוד נגיע למונח הזה בהמשך) לכזו של דמות מוכרת בכל בית. אם בשל המוזיקה שהיא מייצרת ואם בשל יכולות משחק וכריזמה כובשת מסך שגורמת אפילו לפרסומת לבנק לעבור חלק בגרון.
כשהיא בהחלט לא עוד להקה אנונימית עלתה אמש (חמישי) אותה מרסדס בנד על במת קיסריה, למה שהיה כיבושה הראשון של האתר ההיסטורי שהוא גם הגביע הקדוש של כל מוזיקאי ישראלי. לא ברור עד כמה חברי אותה להקה האמינו אז, בראשיתן של שנות האלפיים, שיגיעו למעמד הזה יום אחד, אבל ניחוש לא פרוע במיוחד יאמר שכנראה זה לא התרחיש שהופיע בכרטיס הבינגו שלהם. זה בהחלט קרה ומרסדס בנד "עשתה קיסריה", כפי שנהוג לומר בז'רגון המקומי, ועוד עשתה זאת בדרכה הייחודית. כלומר מכבדת את המקום, את עברו ומשמעותו, תוך שהיא מאיימת לנתץ ולשבור את חומותיו.
מצד אחד חבריה לבשו חג ונחנטו בחליפות, מודעים היטב לחשיבותו של המעמד. מצד שני, את ההופעה פתח סרטון של מכרסם שצופה בתדהמה מהאדמה ביצור דמוי צ'ובאקה מ"מלחמת הכוכבים" שמשוגר אל מחוץ לגלקסיה בשירותים כימיים. יותר מרסדס מזה?
פתיחה חזקה של אותו שיר, "המרסדס", ומעברים חדים ממנה אל להיטים ותיקים כמו "מלאך", "עד מתי", ו-"חגים" הבהירו כמה ההרכב של תורן וחבריו מבין בריצוי קהל. כן, יש להם אלבום חדש ונהדר בשם "גילטי סטלה" שיצא לפני חודשיים, אבל בניגוד ללא מעט אמנים שהיו מתעקשים לבצע רבים משיריו לקהל שעוד לא לגמרי הספיק לשנן אותם בעל פה, המרסדס היא קראוד פליזרית. כזו שסולנה יכריז בדרכו האופיינית לפני מעט מהשירים הפחות מוכרים שבחרו הוא וחבריו לנגן: "לפני כל השירים מהאלבום החדש אני מבקש להריע בסוף כאילו שמעתם אותם כל החיים".
לא שזה היה קשה עבור הקהל שפקד את קיסריה אתמול, ששאג את מילות השירים כבר מהרגע הראשון להופעה וקיבל להיטי יבול טרי כמו "פרש בודד" ו-"שיר השנה" כמעט באותה התלהבות שבה זיכה את "דאווינים", "תאילנד" או "מיכלי", הוותיקים. כולם, אגב, שירים סופר אפקטיביים, דחוסי דיסטורשן ואנרגיות גבוהות שהשאירו מעטים בכיסאותיהם.
בשלבים שונים של הערב עלו לבמה גם נינט טייב והקול הענק שלה לביצוע ווקאלי אדיר של "נגמר הכוח" ופרפורמנס מהפנט למדי של "המשביר". גם הקולגות מפול טראנק הצטרפו במהלך הערב, וחגגו (לעתים מדי, יש שיטענו, כמעט עד אבדן שליטה וסדר) עם חבריהם לסצנת הרוק המיינסטרימית הישראלית המצומצמת למדי, בשירים כמו "Powerful" ו-"עוד יום". התחלה מאוחרת של הערב, תוצאת הפקקים הקודמים להגעה לקיסריה, הביאה לקיצורו של חלק ההדרן של המופע, שהסתכם כמובן ב"וודו", לא לפני ביצוע של הלהקה וכל אורחיה ל-"בואי ונביא לך ת'פאנק", שיר הפריצה שלהם.
את טבילת האש הראשונה שלה בקיסריה צלחה המרסדס עם ציון לשבח - על הופעה באמת מצוינת, מושקעת גם במונחי וידאו-ארט ומהודקת מאוד מוזיקלית, לפחות ברגעים בהם הבמה לא הפכה למפגן כאוס מוחלט. הלהקה של גל תורן הגיעה למעמד כשמאחוריה סוללת להיטים ארוכה וקהל נאמן ששר אותם - וקשה להסביר כמה זה לא מובן מאליו עבור הרכב רוק מהסוג הקלאסי, שמבצע שירי גיטרות אגרסיביים לא מתחכמים אבל לחלוטין נותנים בראש.
בעידן מלכות הפופ ונסיכות המפיק, להקה שמצליחה לסחוף אחריה גם קהל צעיר ולהיות מושמעת ברדיו שבעשורים האחרונים מעדיף כל ז'אנר אחר על פני גיטרות רועשות, מדובר בהחלט באנומליה - בטח בזמנים בהם קונספט ה-"להקה" עצמו הפך נדיר בנוף המקומי.
"תודה רבה לכם שבאתם", אמר תורן, לפני ביצוע של "את ואני", עוד קלאסיקה במונחי הלהקה. הוא נראה נרגש מהמעמד, כשהוא מניח בצד לרגע את המניירות הקומיות המזוהות עמו, לטובת מילים שחייבות להיאמר בנקודת ציון חשובה זו בקריירה שלו ושל חבריו להרכב. "התקופה הזו היא מיינדפאק רציני", המשיך, כשהוא מקשר בין שנות התהוותה של החבורה בימי האינתיפאדה השנייה, לבין שנות מלחמה איומות אלו.
"השיר הבא נכתב בתקופת הפיגועים הנוראיים. היינו ירושלמים אז, ופעם בשבוע היה מתפוצץ איזה משהו והכל היה זוועה. במקביל היינו נורא צעירים והרצון הזה לאהבה ראשונה ולהתעסק בדברים שאנשים תמימים רוצים להתעסק בהם היה כל כך חזק, שבתוך הריח של הפיגוע היינו נושמים את האהבה הזו. אני מאחל לנו שהתקופה הזו, הנוכחית, תעבור גם היא ונוכל לחזור להיות תמימים".
בין מלחמה אחת לשנייה, כשהיא צולחת באופן בלתי הגיוני עשורים של שינויים, התבגרות, אופנות ותמורות מוזיקליות, מרסדס בנד הוכיחה שהיא ממש לא שיקרה באותו וידאוקליפ ראשוני. באמת אין עוד להקה כמוה.
