ההרכב הבינלאומי Seventh Station, המורכב ממוזיקאים יהודים, נוצרים ומוסלמים מגיע להופעה ראשונה בישראל, המדינה בה נולד.
אחרי יותר מעשור של יצירה חוצת יבשות, אלבומים שהוקלטו בין סלובניה, טורקיה וארה"ב וסיבובי הופעות בפסטיבלים ברחבי הבלקן, אירופה ואנגליה, חברי הלהקה מגיעים להופעה אחת במועדון האזור ב-13.8, כשמאחוריהם סיפור יוצא דופן של אחווה, עמידה עקרונית מול גזענות - ומוזיקה שמסרבת להיכנע לכל הגדרה.
Seventh Station נוסדה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ביוזמתו של דימיטרי אלפרוביץ', יליד בלרוס שעלה לישראל אחרי נפילת מסך הברזל. שם פגש את הבסיסט אלכסיי פוליאנסקי, יוצא חצי האי קרים. יחד הם התחילו לכתוב את האלבום הראשון Between Life and Dreams על הרצפה בדירת סטודנטים, בין המעונות של בוסטון לירושלים. השניים גייסו בהמשך את הקלידן ארן באשבו, תושב אנקרה, שבגיל 19 ניגן עם תזמורת סימפונית בטורקיה במחווה ל-Dream Theater. בעקבות הסרטון שעלה לרשת, יצרו איתו קשר חברי הלהקה האגדית והזמינו אותו לבוסטון, שם הפך למעבד התזמורתי הקבוע שלהם והקליט עימם שני אלבומים חיים.
הסולן דוידאבי דולב מספר על רגע בלתי נשכח במועדון מחתרתי באירופה, כשנתקלו על הקירות בדגלים נאציים: "המועדון לא הבין שאנחנו באים מישראל וטורקיה. נכנסתי וחשכו עיניי. סירבתי לעלות לבמה עד שיורידו את הדגלים הנאציים וזה היה יכול להיגמר רע מאוד. אבל דווקא שם, מול קהל שהיה רחוק שנות אור מהתפיסות של בעלי המקום, החלטנו לנגן. הרגשתי שאחנו מלוכדים יותר. מאנשים עם רקעים שונים ודתות שונות הפכנו לאחים".
"מה שחיבר אותנו מלכתחילה זה העולם הקלאסי", אומר פוליאנסקי. "לפסנתר לא אכפת של מי האצבעות - הוא רוצה שתתמסר אליו. כולנו למדנו מוזיקה קלאסית מגיל צעיר וזאת השפה המשותפת שלנו".
הלהקה, שבנתה את שמה בפסטיבלים ברחבי אירופה, מעולם לא הופיעה במדינות המוצא של חבריה - עד עכשיו. ב-25 ביוני תעלה Seventh Station להופיע במועדון האזור בתל אביב, בשיתוף מקהלת הא־קפלה המטאלית הלסקור. ב־13.8 הלהקה תופיע המועדון האזור בתל אביב. ההרכב יופיע בהרכב מלא הכולל גם את דולב, הסולן הישראלי מהלהקה "Subterranean Masquerade".
האלבום החדש שלהם On Shoulders of Giants, שיצא בפברואר, כולל עיבודים תזמורתיים סוחפים ומטלטלים ליצירות קלאסיות מהמאה ה־20 בהן של שוסטקוביץ' וויליאמס, ומבוצע בעיבודי מטאל וירטואוזיים שמפילים לסתות. "אנחנו קצת עוף מוזר", אומר דולב. "בעולם המטאל אנחנו נחשבים מאוד אוונגרדיים. לפעמים אנחנו מופיעים בטירות בסלובניה מול קהל של מוזיקה אומנותית ולא בהכרח רוק. יש משהו במה שאנחנו עושים שמאיים. זו מוזיקה שדורשת הקשבה, מחשבה, היא לא רק בידור. אנחנו מבקשים להאט את הזמן".
והמוזיקה עצמה? אי אפשר לסכם אותה במילים פשוטות. מדובר בכאוס מדוקדק - מוזיקה שנעה על הגבול שבין גאונות מוחלטת לאי־שפיות מתוזמנת. דיסטורשנים רועמים נפגשים עם ציטוטים מתזמורות סימפוניות, טקסטים אישיים וקטעי אווירה שנשמעים כאילו נכתבו בסערת רגשות. כל תו מחושב, אבל התחושה היא כאילו המוזיקה פורצת מכל מסגרת, כמעט כמו סדק בסימפוניה.
"עבורי זו סגירת מעגל מרגשת", אומר אלפרוביץ'. "זה חלום של שנים לחזור לישראל ולנגן כאן. מוזיקה היא הדרך שלנו לבנות גשרים, גם כשמנהיגי המדינות שלנו מתכתשים. דווקא עכשיו, בתקופה של ריחוק וניכור, של מתחים ואלימות - החלטנו שזה הזמן לבוא. ניסינו במשך זמן רב לאפשר את הביקור מבחינה בירוקרטית והצלחנו למרות האתגרים. אנחנו אוהבים את ישראל ויש לנו כאן משפחות, חברים, וקהל שמחכה לנו. זה היה רק עניין של זמן".
אלפרוביץ׳ ובאשבו יצרו קשר לראשונה דרך האינטרנט, בעיצומו של המתח בין ישראל לטורקיה בתקופת משט המרמרה. למרות המתיחות, ולמרות החששות של הסובבים אותם שלא תמכו במפגש, הם בחרו לשים את היצירה במרכז ונסעו לפגוש זה את זה פנים אל פנים. מאז, למעלה מעשור, הם משוחחים כמעט מדי יום.
באשבו מספר שאת הקשר הראשון שלו עם ישראל חווה בלימודיו בברקלי שבבוסטון, שם למד עם פרופסורים יהודים־אמריקנים ומוזיקאים ישראלים רבים, אליהם הוא מתגעגע ומקווה לפגוש בביקור הקרוב: "אני מתרגש מאוד להגיע לישראל, לחלוק את המוזיקה שלנו ולהתעדכן עם החברים הטובים שלי מברקלי ומסיבובי ההופעות בעולם".
"כשנפגשנו לראשונה", מוסיף אלפרוביץ׳, "לא ידענו מה הדעות אחד של השני מבחינה פוליטית. זו הייתה תקופה מתוחה, אבל אנחנו מסרבים לוותר על החברות והיצירה הזו. הצלחנו להסתכל מעבר למנהיגים ולממשלות ולהתמקד באנושיות ובאומנות. ביקרתי בטורקיה כמה פעמים בשנתיים האחרונות בהקשרים אמנותיים ותמיד התקבלתי באהבה. אנחנו מקווים לנגן גם שם בקרוב ולהראות לעולם שיש עוד רבדים וזה לא רק שחור או לבן".
"גם בסלובניה יש מתיחות סביב ישראל", הוא מוסיף, "אבל ככל שאנחנו חוזרים לנגן שם, מגיעים יותר אנשים. הקהילה מתחזקת ומחבקת אותנו. בשנה שעברה אפילו הכניסו אותנו לאנציקלופדיה המוזיקלית של העיר ברז'יצה, כאות כבוד לפעילות שלנו באזור. זה מרגש לראות את ישראל וטורקיה יחד בכזה מעמד והכל בזכות המוזיקה".
