ניר נקב כבר עמד על מאות במות בארץ ברחבי העולם, ניגן ביותר מ־180 אלבומים, לימד מאות תלמידים – אבל את האלבום הכי אישי שלו, הוא יצר בחיק משפחתו, כנראה משפחת המטאל הראשונה בישראל. 

״The Nir-Black Experience״, האלבום החדש של נקב, נכתב, הולחן והוקלט עם שני ילדיו – חיים (21) ותום (16) – שמלווים אותו בשנים האחרונות בנגינה, בהלחנה ובהפקה.

נקב, בן 53, היה במשך שנים ראש מחלקת התופים בבית הספר למוזיקה "רימון" ולימד יותר מ-25 שנים בקונסרבטוריון רמת השרון. מאז סוף שנות ה־90 הוא חבר קבוע בלהקת Salem המיתולוגית, נחשב לאחד מהמתופפים המוקלטים ביותר בארץ, ולקח חלק בפרויקטים מגוונים בז'אנרים שונים – דרך שיתופי פעולה עם מוזיקאים קלאסיים, ועד להופעות עם Infected Mushroom בפני עשרות אלפי אנשים באירופה. ממש בימים אלה הצטרף ניר אל תיאטרון "גשר" לאופרה שנכתבה ע״י אבי בנימין למחזה ״קרום״ של חנוך לוין.

שיתוף הפעולה המוזיקלי עם ילדיו החל בימי הסגרים של הקורונה כסוג של תרפיה ובונדינג, כששלושתם – ניר, חיים ותום – היו ספונים בבית והחלו להקליט סקיצות ראשוניות באייפדים ובתוכנות ביתיות. "הילדים כותבים כל הזמן, אני שם כדי לעודד", מספר נקב. "כשהבנתי שיש חומרים חזקים באמת, לקחתי אותם לאולפן – ובלילה האחרון לפני הסגר הקלטתי 19 שירים בשש וחצי שעות. שיא אישי שלי שטרם נשבר"

מאז הספיקה המשפחה להוציא כמה מיני־אלבומים תחת השם Teen Titans, כל אחד מהם מורכב משירים שכתבו הילדים. האלבום החדש, “The Nir-Black Experience”, הוא כבר פרויקט שלם ומורכב בהרבה. מדובר באריך הנגן השלישי שיוצא תחת שמו של ניר. בשני האלבומים הראשונים לקחו חלק טובי אומני המטאל בישראל, אירופה וארה״ב בעוד שבאלבום החדש חיים, ניר ותום טיפלו בכל עינייני הכתיבה, הנגינה וההפקה.

״עם הזמן יצא שהנגנים שאני הכי רוצה לעבוד איתם – נמצאים אצלי בבית. איזו פריוולגיה. זכיתי", אומר ניר בחיוך רחב ומסופק. ״חיים שר את כל האלבום ומנגן גיטרה ובס, תום תרם גם הוא גיטרות, שירה, בס וקלידים". לצד בניו משתתפות גם זמרות אורחות מהודו, איטליה ואקוודור, כל אחת מהן תורמת גוון שונה לאלבום, שנע בין שפות, סגנונות ואקלים מוזיקליים. חלקן שיתפו פעולה עם נקב בעבר, ״משפחה היא ערך עליון בעיניי״ אומר נקב ומוסיף ״ויש לי את המשפחה הביולוגית שלי לצד משפחת החברים ומשפחת המוסיקאים שנבנו עם הזמן. אני נאמן להם באותה מידה. אז באותה מידה ובנוסף לנשים הנפלאות הללו, מתארחים באלבום יבגני ברגר וניר גוטריימן בגיטרות והקלידן האמריקני, דרק שריניאן. כולם חלק מהמשפחה המוסיקלית שלי ויש לנו עבר עשיר, הווה וגם עתיד משותף".

״משפחה היא ערך עליון״

למרות שמדובר באלבום משפחתי, The Nir-Black Experience לא חוסך מהמאזינים את העומק הרגשי שבו. נקב מספר שהעבודה על האלבום נולדה מתוך תקופה סוערת מאוד, שבה הרגיש צורך ליצור משהו משמעותי. "האלבום הזה נולד מהחושך", הוא אומר. "השיר הראשון, Funeral March, הוא מעין תהלוכת אבל – מחווה לכל מי שכבר לא איתנו“. ניר מדבר כמובן על 7 באוקטובר.

"הטבח מרחף מעל כל האלבום. לא האמנתי שכזו שנאה קיימת", הוא אומר. ”אין כאן פוליטיקה. שבעה באוקטובר הוא טרגדיה. טרגדיה ששנאה ורוע כאלה קיימים בעולמנו וטרגדיה שלא הצלחנו למנוע מהם מלבצע בנו את הטבח המתועב הזה".

השיר האחרון, Still Not Black Enough, נכתב לאחר קבלת הבשורה על מותם של שירי ביבס וילדיה ז"ל. "רציתי לסיים את האלבום באופטימיות, ואז זה קרה – ולא הצלחתי. התמונה של המחבלים עם הסרטים הצבעוניים, כמו צבי הנינג'ה, מרימים ארון של תינוק בן 10 חודשים, היתה חוויה טראומטית עבורי", הוא מודה. "תהיה לאלבום המשכיות – יהיה גם Beyond The Black כי אני אופטימי אבל כשהאלבום נחתם, לא היה מקום לאופטימיות הזאת. רק להרגשה שכל הזמן השחור מתגבר. אולי עוד לא הגענו לקרקעית. אני מאמין שהעם שלנו יותר מאוחד ממה שמראים בתקשורת. אני מאמין שהזכיה של יובל רפאל במקום השני בארוויזיון מוכיחה שלא רוב אירופה פרו-פלשתינית כמו שהתקשורת מציגה. אני מאמין שיכול להיות פה טוב. אני לא ממהר לעזוב. כולנו בבית עם אזרחות שניה. אנחנו בוחרים להישאר כי אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת“.

     

הצגת פוסט זה באינסטגרם

           

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Nir Nakav‎‏ (@‏‎nir_death_nakav‎‏)‎‏

יותר מכל, נקב מדגיש את החשיבות שבהורות נוכחת. ”הערוץ פתוח כי אני לא מגיע ממקום שיפוטי או מתנשא. אני לא חושב שאני יודע יותר טוב מהילדים מה יהיה טוב יותר עבורם. העולם השתנה: הורים ומורים אינם מקורות סמכות ומידע אקסקלוסיביים. מבוגר יכול בהחלט ללמוד מצעירים ממנו בימינו. אני מבין איך אינפורמציה נצרכת היום אז יש לי ערוץ אינסטגרם שבו אני חולק את מה שאני עושה ויודע עם מי שמעוניין בכך. מהצד השני, התפקיד שלי כהורה לא הלך לשום מקום. המשימה היא לגדל בוגר אחראי והאחריות לא מתחילה אחרי גיל 18 וגם אי אפשר ללמד אותה בכוח. אז אני לא שואל אם עשו שיעורי בית, לא מתערב להם בנגינה ולא דוחף לשום כיוון", הוא אומר. "התפקיד שלי הוא לשאול – מה אתם רוצים להשיג ואיך אתם מתכוונים להגיע לשם? אם אתם לא יודעים – בואו נדבר על זה. אני כאן כדי לעזור לכם להשיג את מה שאתם רוצים להשיג בחיים“. את הבחירות של ילדיו הוא משתדל לקבל ללא תנאים: בין אם מדובר בהחלטות מוזיקליות, לימודיות או אישיות. "אני לא מאמין בענישה כמו שאיני מאמין שאפשר להכריח מישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה מבלי לשלם על זה מחיר כבד. המחיר הכבד הזה יהיה הערוץ הפתוח שיסגר. בזה אני לא מעוניין. אני כן מאמין בלהיות שם. אם אתה נוכח, הכל בסדר. ואם אתה לא – מישהו או משהו אחר יגדל את הילד שלך והילד שלך ילמד לשקר לך בשביל להימנע מעימותים".

גם בסלון המשפחתי ברמת השרון, הדרך היא העיקר. לדבריו, לא היה רגע אחד שבו כיוון את ילדיו לעסוק דווקא במוזיקה. "לא היה וטו על מוזיקה", הוא אומר, "אבל כן היה וטו על שירי ילדים. ״אני לא מאמין שצריך להתייחס לילדים כאילו הם דגנרטים. הם שמעו את מה שאנחנו שמענו. גדלו עם סליפנוט, פנטרה, סלייר. הם באו איתנו להופעות. הם פשוט היו שם".

עבור נקב, מוזיקה – ובפרט מטאל – היא לא תקופה בנעורים, אלא דרך חיים שלמה.  את דרכו המוסיקלית החל בגיל חמש וכבר לפני הגיעו לגיל מצוות שודך לפילהרמונית הישראלית לסדרת קונצרטים עם החלילן האירי ג׳יימס גלוויי.  ״נמשכתי למוסיקה כבדה מגיל צעיר אבל במוסדות החינוך הפורמליים צידדו רק במוסיקה קלאסית ובג׳אז. מוסיקה קלאסית היא הגזע שממנו צמח הענף שנקרא בלאק מטאל. ההשראה לשיר האחרון באלבום החדש הוא קורל של באך״.

את לימודיו המוסיקליים סיים בהצטיינות ב- Musician’s Institute, Hollywood ומאז הספיק גם להשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך. ”כשאני הייתי נער, לא היה דור מבוגר בסצנת המטאל שאפשר היה להסתכל עליו קדימה, לשאוב ממנו השראה ולהעזר בו כחונך בוגר“, הוא אומר. "אבל היום הדור שלי כבר שם – ויש משמעות בזה שהילדים שלנו רואים אותנו ממשיכים". מבחינתו, להמשיך לנגן, ליצור ולהופיע גם בגיל 53 זה לא מובן מאליו – זו אמירה. "זו לא פאזה של נעורים שאחריה מתבגרים. אתה יכול להישאר במטאל גם בשנות החמישים שלך, ולחיות את זה, ולתת לדור הבא לגדול עם זה – כמו שגדלים לתוך שפה או לתוך סגנון לבוש".

המסע לתוך השחור, כמו שהוא קורא לו, עוד לא הסתיים. נקב יודע שזו דרך שנמשכת – בבית, באולפן, על הבמה, וגם בנפש. "בחרתי לקרוא לזה “The Nir-Black Experience” – כי זה כמעט שחור, אבל לא לגמרי", הוא אומר. "אם היה חושך מוחלט, לא הייתי יושב להלחין את זה". בתוך הקושי, הוא ממשיך לחפש את המקום שבו דווקא מהכאב נולדת יצירה – ואת הסדק שדרכו נכנס האור. בין ריפים כבדים לשיחות שקטות בבית, הוא תומך בילדיו, מוציא איתם אלבומים ומבהיר: "דווקא כי הזמן שלנו מוגבל – הוא יקר. וכל רגע כזה שווה פי כמה“.