סוויטות, מסיבות חשאיות ובתי בושת: סיפורו הבלתי ייאמן של חבר הביטלס שנשכח

זה נשמע כמו תסריט הוליוודי – אבל זה סיפור אמיתי לגמרי. מתופף צעיר ולא מוכר בשם ג'ימי ניקול מקבל יום אחד שיחת טלפון: "רינגו סטאר חולה, אתה עולה על הבמה עם הביטלס".

תוך פחות מ-24 שעות הוא עובר משכר של 30 פאונד לשבוע - לסוויטות פאר, מסיבות חשאיות, וצרחות של עשרות אלפי מעריצות. 12 ימים בלבד הוא היה חלק מהלהקה הכי גדולה בתולדות המוזיקה – ואז נזרק חזרה אל הצללים.

את שארית חייו בילה בנדודים, התמכרויות, שתיקה מביכה – והיעלמות כמעט מוחלטת. עכשיו, כשהוא בן 85 ונחשב לאגדה חיה שנעלמה, בנו היחיד מודה: "אני לא יודע אם הוא חי או מת".

ביוני 1964, בשיא הביטלמניה, כשארבעה צעירים מליברפול שיגעו את העולם, אחד מהם לפתע נעלם – ולצידם עלה לבמה מישהו אחר. ניקול, אז מתופף שכיר שניגן במועדונים קטנים ברחבי לונדון, לא האמין למראה עיניו כשנכנס לראשונה לאולפן אבי רואד. ג'ון, פול, ג'ורג' – כולם שם. גם הסוכנים, גם המפיקים, גם הנשים. רינגו חטף דלקת שקדים, והלהקה לא יכלה להרשות לעצמה לעצור. ג'ורג' הריסון התנגד, איים שלא יטוס אם רינגו לא בא, אבל נכנע בסוף. הביטלס יצאו לסיבוב הופעות – ולקחו איתם את ג'ימי.

ההופעה הראשונה התקיימה בקופנהגן. ניקול לבש את החליפה של רינגו, אבל המכנסיים היו קצרים מדי. הקהל לא שם לב. 6,000 מעריצים ומעריצות צרחו את נשמתם באולם ספורט מקומי, וניקול – שפחות מיום קודם עוד שכן בדירה שכורה – הפך בין רגע ל"כמעט חיפושית".

הוא הופיע עם הלהקה ב-10 הופעות, בשלוש יבשות, מול עשרות אלפים, התגורר איתם בסוויטות של מנהיגים, נסע בלימוזינות, והיה שותף לחיים הפרועים שמאחורי הקלעים. בריאיון נדיר שנתן שנים מאוחר יותר, סיפר: "יום לפני, אף אחת לא הסתכלה עליי, יום אחרי – רק חיכו לגעת בי". את הלילה באמסטרדם, לדוגמה, בילה לדבריו עם ג'ון לנון בבית בושת. "חשבתי שאני גבר, עד שפגשתי את הבחורים האלה", אמר.

אבל אז, בדיוק כמו שהגיע – נעלם. כשהביטלס נחתו במלבורן, רינגו כבר הבריא. ניקול נשלח חזרה ללונדון עם תיק ממותג בלוגו של החיפושיות, צ'ק על סך 500 פאונד, וכרטיס טיסה במחלקה ראשונה. איש לא ליווה אותו לשדה, אף אחד לא התקשר. הוא פשוט סיים את תפקידו.

בהתחלה, הוא עוד האמין שזו רק ההתחלה. התקשורת כינתה אותו "החיפושית החמישית", והצלמים המתינו לו בשדה התעופה. הוא מיהר להקים מחדש את להקתו, Shubdubs, חתם על חוזה הקלטות, קנה יגואר נוצצת, והצהיר שהוא מוכן "לכבוש את המצעדים". אלא שהקהל רצה את הדבר האמיתי – ורינגו כבר חזר. הסינגלים כשלו, האולמות נותרו ריקים, והכסף אזל במהירות.

בתוך פחות משנה, ג'ימי ניקול התגרש מאשתו, הסתכסך עם בנו היחיד, והוכרז כפושט רגל – עם חוב של 40,000 פאונד מול נכסים בשווי של 30. הוא נאלץ לעבור לגור שוב עם אמו, ישן על הספה, ובקושי מצא עבודה. העיתונים הפסיקו להתעניין, והחברים הפסיקו לצלצל. אותו עולם שהפך אותו לכוכב בן לילה – שכח אותו מהר עוד יותר.

בשנות השישים המאוחרות עבר למקסיקו, נישא לרקדנית מקומית, פתח חברה לייצור כפתורים – וגם שם הכל קרס. בעשור שלאחר מכן הופיע להרף עין עם להקה שבדית בשם The Spotnicks, אך פוטר לאחר שנפל מהתופים במהלך הופעה, כשהיה תחת השפעת סמים. הוא חזר לבריטניה בשנות השבעים, ונעלם.

פעם אחת בלבד הופיע בכנס מעריצים של הביטלס – באמסטרדם ב־1984 – וגם את זה, כך סיפר, הוא התחרט מיד שעשה. תמונה בודדת שלו צולמה ב-2005, הולך לבדו ברחובות מערב לונדון, שיערו אסוף בקוקו אפור, לבוש בגדי עבודה. כל ניסיון לשכנע אותו לחשוף את הסיפור – נדחה. "אני לא רוצה כלום מאף אחד", אמר לצלם שהעז להתקרב. "עזוב אותי בשקט".

השנים חלפו, וג'ימי ניקול הפך לדמות חצי-מיתולוגית. פעם מישהו טען שראה אותו בהולנד, אחר סיפר שהתגורר שוב במקסיקו עם אשה בשם ג'וזפינה, והיו גם כאלה שנשבעו שהוא מת כבר בשנות השמונים.

ב-2017 יצא לאור ספר בשם "The Beatle Who Vanished" (החיפושית שנעלמה) – ניסיון ראשון לחבר את הנקודות מאחורי הסיפור המוזר הזה. המחבר, חוקר רוק אמריקני בשם ג'ים ברקנשטאד, תיאר אותו כאגדה של "בגידה, התמכרות, פשיטת רגל והיעלמות".

באותה שנה עלו גם דיווחים על הפקה הוליוודית שמתכננת להפוך את חייו לסרט – בכיכובם של אלכס אורביסון (בנו של רוי) ואשלי המילטון. בינתיים, אין תסריט. אין תאריך. ואין אישור מניקול.

היחיד שמדי פעם מוכן לומר מילה על הסיפור, הוא בנו האווי ניקול – סאונדמן מצליח בזכות עצמו. "אבא שלי חי את חייו בדרכו", סיפר בראיון נדיר. "אולי הוא חי פה, אולי בחו"ל, אולי כבר איננו. אני לא יודע. אנחנו אבא ובן, זה הכול".

ועם כל האגדה הזו נשמעת הזויה, דבר אחד בטוח: במשך 12 ימים – ג'ימי ניקול היה חלק מהביטלס. תופעה שאי אפשר לחזור עליה. אולי זו הייתה קללה במסווה של ברכה, אולי זה היה הרגע הכי גדול שקרה לו, ואולי דווקא זה שגמר אותו. הוא עצמו ניסח את זה פעם הכי מדויק שאפשר. כששאלו אותו איך התמודד עם כל ההתרחשות, הוא ענה בקצרה: "It's getting better".