ביציאה מפארק הירקון כבר הרצנו את הכותרות שבעוד כמה שעות תופענה בכל האתרים. ״שוב היא עשתה את זה: נועה קירל כבשה את פארק הירקון״, ״פנומנלית: נועה קירל נתנה את השואו הכי גדול של חייה״ וכו׳ וכו׳. תכלס, זה באמת מה שקרה שם. נועה קירל היא באמת הכוכבת הכי גדולה של הדור, בגיל 24 היא הספיקה לסמן וי על פסגות שהאמנים הגדולים ביותר פה לא חלמו עליהן.
בדרך לפארק המעריצים הצטרפו אליי לנסיעה בקו 189. ״בדוק כולם פה להופעה של נועה קירל״, אחד אמר וצחק. בהמשך נוסע אחר ענה לטלפון: ״אל תשאלי", הוא אמר בטון ספק מופתע ספק משועשע והמשיך: "אני בדרך עם אחי ועם עוד שני חברים לנועה קירלללללללל (כך במקור)״. בדקתי אם גם אני אמור להיות מופתע שאני בדרך לשם (שוב), אז שלחתי הודעות לכמה חברים, שלרוב הופעות בפארק הן נקודת המפגש שלנו, ״נתראה היום?״ - רובם ענו: ״וואי ממש לא״.
אני לרגע לא חושב שחוג החברים שלי מייצג משהו, ואם כן - בואו נניח כרגע שמדובר בקול ממש שולי. גם בואו, רק המחשבה על הדרך חזרה הביתה מספיקה בשביל לוותר על כל תענוג שמתקיים שם בירקון. אלא שהפעם קו 189 לא היה מפוצץ, וגם נהרות האנשים שבדרך כלל ממלאים את שדרות רוקח בדרך לשערים היו נראים לי דיי דלים. מספיק בשביל להרים חצי גבה.
נגיד רגע שנועה קירל היא פנומנלית. באמת, מכל הלב. במונחים של עבודה קשה, השקעה, התמדה, אמונה עצמית והגשמה - יש לה את זה ובגדול. הכוכבת הכי גדולה שלנו? ברמות. אבל האם היא ״כוח טבע״ כמו שהכריזו עליה באחת הביקורות? התשובה היא ממש לא.
אנחנו אוהבים לאהוב את נועה קירל, גם אני שותף לזה ואני שמח בשבילה על זה. אבל קשה שלא לקבל את המחשבה שמשהו שם כבר לא עובד. ״מבחינה ווקאלית היא העזה יותר מאי-פעם״, כתבו. למה הכוונה בעצם? היא זמרת, לא? ״אין להתווכח על יכולות הריקוד שלה״, כתבו במקום אחר. האמנם?
אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שעד היום אין לי מושג מי זאת נועה קירל. כלומר, משהו אחד קטנטן מעבר למותגים שהיא מפרסמת או מעבר לבני הזוג שהיא חובקת (מישהו פספס את השם של פרץ שנצנץ באחד האאוטפיטים על הבמה?). מי את, נועה? מה את אוהבת? מה חשוב לך? מה כואב לך? מה מפריע לך? אילו מחשבות מתרוצצות אצלך בראש? ״אחת הביקורות שהושמעו לאחר המופע הקודם של קירל בפארק עסקה בנושא האותנטיות של הזמרת״, כתבו כמה שעות אחרי שהסתיימה ההופעה. ואני שואל - באיזו אותנטיות מדובר?
״אני פנתרה״, ״אני נראית מיליון דולר״, ״אני כולי בלינג בלינג בלינג״. בגדול זה דיי מתמצת את הרפרטואר - מקפיץ ככל שיהיה (ותאמינו לי, רקדתי יפה יפה). קשה בהקשר הזה שלא להצביע על השיר (המעולה) ״אני״, שלא ברור לי מה מקומו בעולם בזמנים כאלה. כלומר, בעוד *כל* עולם התרבות מגיב למציאות המדממת והלא הגיונית שאנחנו חיים בה מאז אוקטובר 23׳, נועה קירל בוחרת להוציא שיר שכל כולו לצעוק את האמירה העמוקה ״אם לא הייתי אני, הייתי רוצה להיות אני״.
העניין הזה גם מכשיל את נסיונותיה העיקשים לפרוץ את גבולות מדינתנו הקטנה. זה באמת לא בגלל הכוריאוגרפיה (ראיתם איך טיילור סוויפט רוקדת?), גם לא בגלל הווקאל. תעשו ניסיון: תרפרפו רגע בראש על כוכבי וכוכבות הפופ הגדולים בעולם. מה אתם יודעים עליהם? כנראה שהרבה יותר ממה שאתם יודעים על קירל. אנחנו יודעים במה הם מאמינים, אנחנו מתחברים לפגיעות שעולה מהטקסטים שלהם ומסיפור חייהם, אנחנו מקבלים הצצה למשברים שלהם, לכאב שלהם. וכמובן שאנחנו גם נהנים מהשמחות שלהם ומהאטטיוד הזה שמגיע עם הכוכבות.
בכל אינספור הראיונות שלה במשך הדרך, מעולם לא שמעתם את קירל חורגת מדף המסרים הקבוע והסתמי שלה. מעולם לא ראיתם אותה עושה משהו שחורג מהקידוד שנטבע בה אי שם בגיל העשרה. ולמה בעצם? קצת אנושיות לא תזיק.
נועה קירל יכולה למלא את הפארק גם שנים קדימה, אני מבטיח לבוא וליהנות. אבל אם נועה קירל רוצה להגיע למקום שבו המחשבות שלה נמצאות, היא צריכה להבין קודם מי זאת נועה קירל שהיא כל כך רוצה להיות. אנחנו נשמח להיות שם יחד איתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו