לא מנצחים אותנו: כך הפך מופע "פול ווליום" להפוגה מושלמת מהמציאות

ברגע אחד במרכז הפרקט של היכל מנורה, במופע הפתיחה של "פול ווליום", קרה נס קטן. אני לא מתכוון לנס זו של סטילה - אלא כשעדן חסון ליטרלי התיישב על פסנתר הכנף ובמרכז הבמה העגולה והביט בקהל. שקט עטף את האולם, ופתאום הגיח תמיר גרינברג, לבוש חולצה שחורה שקופה ונוצתית, והתיישב על הקלידים. "באמא שלך?", תהה חסון. "אני מקווה שזה השיר שהשמעת לי בצהריים". "חכה תשמע", ענה גרינברג בחיוך ממזרי. צלילי הגיטרה והפסנתר של "fix you" מאת קולדפליי הרטיטו את ההיכל. ואז זה קרה, כשחסון התחיל לסלסל את אחד הבתים. כריס מרטין מתהפך בכיסאו - ומחבק את הרגע. גם הקהל ביד אליהו חיבק. זה היה אחד השילובים המאירים... בלדת רוק אלמותית באנגלית עם הטון המזרחי הצלול של חסון. גדול מהחיים.

ובכלל המקום הפך לבועה של אושר בתוך סבך הבעיות שעטפו את האוויר מסביב. הפקקים שהשתרכו לאורך היום בשל ההפגנות העיבו על מועד פתיחת ההופעה, והציוצים על ביבי בארה"ב והאיומים של טראמפ נגד האיראנים לא חדרו את הבטון. כאן באים ליהנות ויהי מה. כשעדן פינס, המנחה עלתה לצלילי "Please, Please Please,", של סברינה קרפנטר - היה זה האות לפתיחת החגיגה. רק מפעם לפעם הזכירו את החטופים, ואת החיילים שלנו בחזית – וכל הזמן ניסו להרים את המורל. בסוף, וחכו לסוף, הגג של האולם איים להתפקע.

בתכל'ס, השאלה מה גרינברג עושה עם החבר'ה האלה – עלתה כבר עם פרסום המופע. נכון, השירים המורכבים שלו, הבלוזים-סוליים באנגלית, הם לא הלחם של כולם. עם השירים האלה לא באמת עושים ספונג'ה ומכינים דגים לשבת. אבל ניכר שהוא מנסה להציג את עצמו לקהל חדש – ולקראת סוף המופע הוא כבר מרגיש לחלוטין אחד מהחבר'ה.

אחרי פינס, עלתה המלכה התורנית, זמרת עשור - עדן בן זקן. היא פתחה עם "חורף בלעדיי" וסחפה את הקהל. פה אין הצגות – הולכים על בטוח. "חיפשתי אותו בנרות", היא שרה בקול גדול – וכולם שואגים אחריה.

גם נס וסטילה, הצמד העולה מאז מלחמת חרבות ברזל בזכות השיר "חרבו דרבו", נתנו את כל מה שיש להם על הבמה. הקצב עדכני, המילים נשכניות עד כמה שניתן, וכולם רוצים מהם טעימה, וגם קיבלו. סטילה עטוף בדגל ישראל, ונס עם העידון הנוכח שלה – שרים את רשימת קניות. "אני מחפשת איש פשוט/ עושה סיבוב בשוק/ לב טוב ושומר כשרות/ זה מה שחשוב/ שיהיה לו כסף כי זה לא קללה". בית שאומר הכל.

אחר כך הגיע עוד איש שעה. ועוד איזה איש. ששון שאולוב – שנדמה היה שעשה קילומטרים על הבמה יותר מרצי מרתון ת"א. הוא קופץ, מדלג, נשכב, כמעט מתגלגל, ובעיקר נותן את כל הלב והנשמה. רואים לו על הפנים. גם אם אתם לא מתחברים לסגנון, וממילא אין לכם במקרה כזה מה לעשות במופע שכזה, הייתם וודאי מעריכים את המאמץ והכישרון. לקראת סוף המופע הגיע "תמיד אוהב אותי", עם הפזמון שלא ניתן להתכחש לו "עוד יותר טוב", ומכאן התגלגלה מחרוזת בשילוב כל שירי האמונה והאלוהים שאתם יכולים להעלות על דעתכם. כל האולם היה על הרגליים, והקהל האמין – לא הפסיק לרגע להאמין.

אבל המלך הגדול של המופע הוא עדן חסון. הוא זה שכולם חגגו סביבו. הנשמה שהוא מכניס לשירים והלחנים והעיבודים שלו הם באר שלא מפסיקה לתת. הוא שר את "סיבובים", וכולם מסתובבים איתו. כשהוא הגיע ל"שקיעות אדומות" כבר כולם היו שלו. אם נשמע לכם שאני משתפך, תעברו על רשימת השירים שלי בספוטיפיי. זה לא כוס התה שלי ביום יום, אבל כשהחלטתי לצרף את הבת האמצעית שלי למופע – והיא מכירה את כל הלחנים ואת כל המילים – אי אפשר היה שלא להיסחף בשמחה. כדור הרגעה.

לסיום כולם עלו יחד לשיר את "לא מנצחים אותי" של יהורם גאון, לבושים לבן, מבלי להתנצל לרגע על הקיטש. כי זה מה שצריך בימים האלה, אסקפיזם. כזה שיגרום אפילו לטיקטוקר אורן להב ברגע אחד - כשגרינברג ובן זקן שרו יחד את הלהיט ״Shallow״ מהסרט "כוכב נולד" - לקפוץ על הכיסא בהתלהבות בלתי נשלטת תוך שהוא סוחב לעצמו את תשומת הלב ואת מצלמות הטלפון. ושכולם יקפצו