קולדפליי, נשמח אם תפסיקו להקליט עוד אלבומים

כריס מרטין, סולן להקתקולדפליי, אמר פעם לעיתונאי המוזיקה זאיין לואו שלהרכב בהנהגתו יהיו לא יותר מ־12 אלבומים. יותר מזה, הוא הסביר, יהיה ייבוש מוחלט של מעיין היצירה, וגם ככה כל הלהקות הגדולות בהיסטוריה של המוזיקה לא הוציאו יותר מ־12 אלבומים.

מאז עברו כמה שנים, ובינתיים ייתכן שמרטין הצטער על ההצהרה הזו (או שכח ממנה לגמרי). אבל בהנחה שהוא נותר נאמן למילתו - יציאת האלבום העשירי של קולדפליי היא סיבה למסיבה. עבור המעריצים המושבעים, זו הזדמנות לקבל עוד מהתוצרת הבינונית עד עלובה של הלהקה הבלתי נסבלת הזו, ועבור השונאים - מדובר ביצירה שמקרבת אותנו צעד נוסף לעבר סופו של ההרכב הבריטי האהוב והנורא הזה, לפחות בגרסת האולפן שלו.

ממש כמו קודמו, "Music of the Spheres" מ־2021, גם התקליט "Moon Music" נאמן לקונספט החלל המנג'ס שקולדפליי החליטה לעסוק בו בשנים האחרונות. הוא נפתח בטראק אווירתי שהופך לבלדת פסנתר - לא לפני ששם האלבום, שהוא גם שם השיר הראשון בו, נאמר בקול מתכתי ממוחשב, שאמור להקנות לכל הסיפור אווירה, ובכן, חללית. השיר העוקב, "feelslikeimfallinginlove" (כן, כל שמות שירי האסופה היומרנית הזו כתובים בצורה מתישה, שכוללת אותיות גדולות, שילוב בין אותיות גדולות לקטנות או היעדר ריווח ביניהן), הוא מלודי וסוחף למדי ומעניק תקווה לעתיד טוב יותר - אבל מדובר בלא יותר מתקוות שווא.

נאמנים למי שהם בשנים האחרונות, מרטין וחבורתו חוזרים מהר מאוד לפופ המתחנף, המתאמץ ונטול החן שמאפיין אותם כבר תקופה. זה קורה ביתר שאת בשיר בעל השם הראוי "WE PRAY", ששמו מיטיב לתאר את התפילה שיסתיים כבר, שאותה נושא המאזין בליבו למשמע הזוועתון הזה.

מבחינות מסוימות מדובר באלבום דו־קוטבי: פה ושם יש הבלחות של קולדפליי הישנה, זו של העשור הראשון (המהדרין יטענו - זו של האלבום וחצי הראשונים), ואלה באמת השירים היותר טובים כאן. "iAAM" הוא חזרה רגעית יפה לרוק הגיטרות ההמנוני שהעלה אותם לגדולה. גם "JUPiTER" הוא בסך הכל שיר חביב, ששם במרכזו גיטרה אקוסטית ואת שירתו של מרטין. בשאר הזמן מדובר באוסף של קטעים מעצבנים, אפופים אותה תמת חלל לא מעניינת שרודפת את הלהקה, וכתוצאה מכך גם אותנו, כבר שלוש שנים. "Alien Radio", שנקרא גם "Alien Hits", ושבפלטפורמות הסטרימינג מיוצג באמצעות אמוג'י של קשת (!), הוא קטע אינסטרומנטלי ברובו, ארוך מדי ונפוח מחשיבות עצמית. "AETERNA" הוא טראק מועדונים נטול חן, שנסבל כנראה רק כשהוא נצרך בתוספת וודקה־רדבול, ושמסתיים משום מה בשירה שבטית.

"GOOD FEELiNGS" הפאנקי והסביר יותר (אך רק במעט) מזכיר טראקים של דאפט פאנק מ־2013, ובאופן כללי מרגיש כמו שיר שנועד להיות להיט קיץ ברחבות של חופי ים עמוסים רוקדים מטושטשים ונטולי סטנדרטים בסיסיים בתרבות. השיר החותם, "ONE WORLD", מסכם את החוויה הבין־גלקטית של קולדפליי במסקנה "בסוף זה הכל אהבה", שנאמרת רפטטיבית על פני רצועה באורך של כמעט 7 דקות, ושמכילה בסופה גם שיר לואו־פיי קצר, שקט ונסתר, שמזכיר במקצת את "הללויה" של לאונרד כהן.

25 שנה אחרי שפרצה לתודעה, ובערך עשור וחצי אחרי שהפכה רשמית ללהקה חסרת מודעות עצמית, קולדפליי מוציאים עוד אלבום מבולגן, שנע בין הצורך הרגעי שלהם להיות מי שהיו פעם לבין הרצון שלהם להשתלב בפופ העכשווי, כאילו לא מדובר בחבורת גברים בגיל העמידה.