אימג'ן דרגונס יוצאים מהקופסה - והתוצאה די איומה

תאהבו או תשנאו אותם, ובהחלט יש סיבות לשני הסנטימנטים הללו, אי אפשר להתעלם מאימג'ן דרגונס. כבר 12 שנה שהחבורה האמריקנית הזו משחררת להיטים בקצב של מכונת ירייה, ובמובן מסוים הפכה למחליפה לא רשמית שלמארון 5, להקה שייצרה שלאגרים באותה עקביות עד לפני מספר שנים. למילה "ייצרה" יש משמעות כאן, והיא תשוב ותופיע עוד מספר פעמים בטקסט הזה, ולא ממש צריך להסביר למה.

הסיפור של אימג'ן דרגונס הוא כזה של הרכב ששונאיו יטענו שמדובר ב-One trick pony, כלומר להקה שממחזרת ומשחזרת שיר אחד לאורך קריירה שלמה. אוהביה, ויש לא מעט כאלה (כפי שהוכיחהההופעה המוצלחת שלה בפארק הירקון בקיץ שעבר) יספרו על יכולת שילוב סגנונות נדיר עבור הרכב פופ, על שירה פסאודו-ראפרית של הסולן דן ריינולדס ועל יכולת לייצר שיר קליט שנדבק לראש בהאזנה ראשונה ולא משחרר.

שני הצדדים לא טועים. אימג'ן דרגונס היא באמת אשפית של הוקים, והסאונד והאסתטיקה שלה מקוריים וגורמים לה להתבלט בנוף מוזיקלי שלפעמים מקשה על המאזין להבין לאיזה אמן פופ עכשווי הוא מאזין אם הוא פוגש בשיר שלו ברדיו. במילים אחרות – כשאתם שומעים שיר של הדרקונים מלאס וגאס אתם יודעים שמדובר בהם. גם אם הוא נשמע לכם כמו כל שיר אחר שלהם, וגם אם אתם נמנים עם המחנה שאהב סינגלים חזקים ואפקטיביים מאוד שלהם, כמו I Bet My Life", ""Believer", "Demons", "Natural ועוד לא מעט אחרים.

וכאן נכנס לתמונה "Loom", אלבומם החדש והשישי במספר. כי באופן מסוים גם הוא מכיל בתוכו שני נרטיבים. הראשון הוא של רביעייה שהפכה לשלישייה (המתופף דניאל פלצמן עזב את ההרכב באביב 2023 ולא ברור מתי ואם ישוב עוד), ומרשה לעצמה לשנות ולהשתנות - אקט אמיץ כשמדובר באוסף מוזיקאים שעלה על שטיק שהוכיח את עצמו כל כך הרבה פעמים בעבר. הנרטיב השני הוא של הרכב שמגלה שכשהוא לא חוזר על הנוסחה שעובדת לו, הוא מייצר שירים די איומים. גם מבחינת העיבוד וההגשה של שירי האסופה (ומדובר בלא יותר מתשעה, באלבום שאורכו פחות מחצי שעה) ניכר הבדל מהותי בין השירים הניסיוניים (והגרועים) יותר, לבין אלה שמזכירים - הפקתית ונוסחתית - את החומרים הישנים והמוכרים, ולכן הם מוצלחים יותר.

"Wake Up", השיר שפותח את התקליט, הוא שיר פופ תעשייתי, מחריד ונטול נשמה, מעין נקודת מפגש (או תאונה) בין הדרגונס לבקסטריט בויז. "Nice To Meet You" סביר דווקא, במונחי להיט קיץ לחוף הים, אבל הטקסט שלו לא מסייע לו, כשהוא מכיל חריזה עצלה כמו זו שבין "Mona Lisa" ל-"Should’ve Seen Her".

"Take Me To The Beach" נשמע כמו מה שקורה כשמבקשים מבינה מלאכותית לייצר (והנה המילה הזו שוב) שיר של אימג'ן דרגונס, וזה נכון לגבי "Gods Don't Pray". ב-"Kid" הם נשמעים כמו גרסה לא טובה של הגורילז. מכל אלה ניכר שכשאימג'ן דרגונס (להקה שבטקסי הגראמי ממוקמת בקטגוריית "רוק", אף שהאלבום הזה מבהיר סופית כמה זה לא מדויק) מנסה לכתוב שיר שלא נשמע כמוה – התוצאה רעה למדי.

הרגעים הטובים באלבום הזה נמצאים בשירים כמו "Eyes Closed" או "In Your Corner", שבאותה מידה יכלו להופיע באלבומים הראשונים של הלהקה. "Don't Forget Me" היא בלדה יפה עם פזמון חזק שעדיין נותרת נאמנה לצליל המקורי של הלהקה, וזה נכון גם לגבי "Fire in These Hills" היפה, שחותם את האלבום ואשר מובל בשורה האירונית משהו "The More We Try, The More We Fail".

וזה בדיוק הסיפור של האלבום הזה: כשאימג'ן דרגונס עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב זה יוצא להם מצוין (לפחות עבור אוזן שמחבבת את הלהקה הזו, או לפחות לא פוסלת אותה על הסף, וכמובן שבמונחי פופ נטול עומק). כשהיא מנסה לעשות דברים אחרים, התוצאה נשמעת מאולצת, נטולת חן, לא מקורית ונטולת השראה או דמיון.