דן תורן היה אימפריה של ישראליות שפויה, יפה ואפשרית

יש מלחמה באמצע ישראל, והימים שחורים, והכל בך נוגע, הכל פוגע, ולתוך זה צריך להוסיף עכשיו את חסרונך? לכולנו יש תחליף, אבל למי שהכיר את דן, האדם שמאחורי התורן, קשה עכשיו לדמיין עולם בלי רדיו ״דן תורן״.

איש מטאפורה לכל השירים שביקשו להיוולד מתוכו ככריש טורבו. תמיד בתנועה, מחייך, נמצא, כל הזמן, זז. עושה, שולף גיטרה או פנקס, טורף את החיים, עושה מהם מילים ומנגינות, שר שירים, כל הדרך, וחוזר, חלילה וחס, ומשחקי מילים עד השעות הגדולות של הלילה.

מה קורה? היה אומר בחיתוך הדיבור הצוהל מתנגן שלו - בא לנגן? עושים הופעה? מקליטים אלבום? השיחות איתו היו כוונון סקאלה ברדיו ישן, תמיד מחפשות את התדר שבו כל הרעש הלבן הופך למוזיקה. אם רק היית מדבר על עברו המוזיקלי רב השנים והמעללים, הוא היה מגיב באיזה משפט אירוני, כרגיל אצל אנשי שנות המשונים, צוחק על זה קצת, וישר מעביר את השיחה אל הפרויקט הנוכחי, או הבא.

כהרגלו, גם חייו התנהלו הפוך למקובל. קודם היה כוכב ואז הלך לבדוק למה בכלל צריך לזרוח. בגיל צעיר כל כך נחשף בפינת ״על הברזלים״ ב"זהו זה", יכל למנף זאת בקלות. לההפך לעוד כוכב מסך. כוכב שכל מהותו היא מראה לזרקורים באולפן.

אבל המפרש בקצה התורן בער. הרוח ניווטה אחרת. תורן רצה להוכיח שהוא הרבה מעבר לחיוך הכי ישראלי שיש. מקצה הפירמידה הוא צלל לתחתית, התחיל הכל מההתחלה, כזמר, ככותב שירים, לעצמו ובאותה מחוייבות והתלהבות גם לאחרים, לברי סחרוף, יהודית רביץ, דנה ברגר, חמי רודנר, פיטר רוט, יזהר אשדות, יוצר עולמות, חולם חלומות וכותב.

ושוב השקר הזה, שזה לא כואב ליפול מגבוה. מי שהקשיב ידע שלצד האירוניה, אהבת השטות, וההתרסה, היתה ביצירה שלו מורכבות שרצתה לפרק את עצמה, כאב שביקש לפענח את הדחף הזה לנוע לברוח, להתחדש, לעולם לא לעצור רק לא להיות לבן על לבן.

בספרי ההיסטוריה, אימפריות נופלות לאט, אך עבור אנשי הזמן, האימפריה תמיד נראת בשיא כוחה רגע לפני שהיא נעלמת לספרי ההיסטוריה. לא משנה אם החדשות הגיעו מקסטינה או ניקרוגאה, רדיו דן תורן היה אימפריה של ישראליות שפויה, יפה ואפשרית.

"בעידן הזה של חוסר השראה, כשהרוח מנשבת אל הכסף, לא אכפת לי, לאכול זיתים ולחם, ולגעת בשירה" הוא כתב בתחילת דרכו. הלילה דן תורן נפטר. מעטים מדי הכירו אותו בחייו, אבל עולם היצירה העצום שהותיר אחריו, רק התחיל להיוולד הלילה.