המוזיקאים המצליחים מוציאים שיר משותף ומעניין

כמי שנולד וגדל בעין כרמל, הקיבוץ הוא אחת מהאהבות הכי גדולות של עילי בוטנר. הוא כותב עליה שירים, מספר עליה סיפורים ומנציח בה את הילדות, את הנעורים ואת האהבות הראשונות.

את השיר "קיץ אחרון", שבוטנר כתב עם נועה גולנדסקי והלחין על בסיס סיפור אהבה ראשוני ומתוק, הוא ידע שהוא רוצה שרוני דלומי וארקדי דוכין יבצעו. ומכאן - קצרה הדרך לשילוש המשובח ולשיר החדש שייצא מחר. בראיון משותף מספרים השלושה על שיתוף הפעולה הראשוני, ועל תפקידם כמוזיקאים מאז 7 באוקטובר.

"'קיץ אחרון' הוא שיר על הילדות שלי בקיבוץ, על שביל הכורכר שמוביל לים ועל קיץ אחד בין ח' לט' או בין ט' לי', שבמהלכו התאהבתי", מספר בוטנר. "פעם בשנה היינו נוסעים לחופש בירושלים, ומחליפים דירות עם משפחות מירושלים שבאו לקיבוץ.

"בקיץ ההוא הגיעה משפחה מירושלים עם ילדה שהתאהבתי בה התאהבות אמיתית, ראשונה. הייתי לוקח אותה לרפת בלילה, לכותנה, לחציר ולים עם האופניים, ואז היא נעלמה כי המשפחה חזרה לירושלים, ובעולם בלי פלאפונים לא שמרנו על קשר.

"השיר הזה היה אמור לצאת ב־8 באוקטובר, הכל היה מוכן - וכמובן העולם של כולנו נעצר. אומרים עכשיו שהרבה דברים פתאום נהיו רלוונטיים וקיבלו משמעות חדשה ואחרת. אז בעקבות מה שקרה, בתור ילד שגדל בקיבוץ ושחושב המון על הקיבוצניקים שגדלו בקיבוצים כמוני - גם השיר הזה בעיניי מקבל משמעות של הקיץ האחרון, הזיכרונות והחוויות, מה שהיה ושלא ישוב עוד".

איך נוצר החיבור עם רוני וארקדי?

"מאז תחילת הקריירה שלי אני הכי אוהב לעשות שיתופי פעולה עם אנשים שמרגשים אותי. כשסיימתי לכתוב את השיר הזה ראיתי כאן דואט, את הילד, שהוא אני בסיפור, וגם את הילדה, שהיא פיה יפה. ראיתי את ארקדי ורוני עושים את זה. שלחתי להם סקיצה כמו שאני בדרך כלל עושה, ולשמחתי - הם הסכימו, וצילמנו קליפ".

ארקדי: "הגעתי לישראל בגיל 16, אז כל חוויות הקיץ שלי הן בעיקר מרוסיה, אבל הספקתי לטעום קצת מהאזור הנאיבי של המוזיקה הישראלית. מה שתפס לי את האוזן והלב כשעילי שלח לי את השיר היה שהוא קצת החזיר אותי לתקופה ההיא, הנאיבית, לפני שהמוזיקה עשתה טרנספורמציה עם חידושים והמצאות כמו בעולם.

"אני אוהב מוזיקה מגיל צעיר, והקשבתי למוזיקה ישראלית איך שהגעתי לארץ. זה הזכיר לי את התקופה ההיא, מוזיקה נאיבית, מלודית יותר. עילי עשה את זה מאוד מהלב, וזה דיבר אלי. אני אוהב את השיר ומאוד שלם איתו, ואני גאה להיות חלק מהדבר הזה".

"איך אפשר בכלל להגיד לא?", צוחקת רוני. "מבחינתי זה עילי וארקדי, שני ענקיסטים שאני שומעת את המוזיקה שלהם מגיל קטן, אז זה ישר היה 'או מיי גאד, ברור!'. כשקיבלתי את השיר עשיתי פליי, ותמיד כשאני מקבלת סקיצה אני ישר מנסה לשיר איתה, לראות איפה זה תופס אותי מבחינה רגשית ואם בא לי או לא בא לי לשיר. וזה הרגיש לי ביס מאוד טעים, שבא לי לשיר אותו".

אתם מוציאים שיר בעולם חדש, שנדמה שגם למוזיקה יש בו תפקיד חדש. איפה אתם מרגישים את זה?

עילי: "קצת חזרנו להופעות, ואני מרגיש שהן אחרות. הן נפתחות אחרת, ואני גם מרגיש מהקהל שהוא צריך איזה אישור עם עצמו שזה בסדר לבוא להופעה, לשיר, לרקוד. אנשים לא יודעים אם מותר. בהופעות, ישר על השיר הראשון אני אומר להם שבמפגש הזה אנחנו לא כל כך יודעים מה אנחנו מרגישים, מה מותר להרגיש.

"מישהו אמר לי שקשה להחזיק עצב לפרק זמן ארוך, ושצריך בשלב מסוים לשחרר אותו כדי לחזור אליו שוב, וזה מה שאני מרגיש שקורה. יש עצב גדול, וחטופים, וחטופות. אנחנו מדברים על זה בהופעה, ואומרים ששום דבר לא יהיה שלם עד שהם יחזרו, אבל שאנחנו רוצים גם אתנחתא מהמציאות הבלתי נתפסת".

ארקדי: "אני מתחבר למה שעילי אמר, כי אנחנו גם לא יודעים מה יקרה בכל רגע, אז אם יש הזדמנות טיפה להשתחרר ולחייך - צריך לעשות את זה, עם כמה שזה מעורר סוג של אשמה לגבי הסבל של אחרים.

"הבנו שהכל כך כך שביר שבלחיצה דברים משתנים, ואתה לא עומד בקצב של החדשות. אז אותי זה מחבר לאופטימיות. אם אפשר לעשות משהו חיובי כלפי עצמך וכלפי מישהו אחר דרך המוזיקה - תעשה את זה עכשיו, כי אי אפשר לדעת".

רוני: "אני באה ממחזות הזמר, שבהם אומרים שהגיבור שר כשהוא כבר לא יכול לבטא את רגשותיו במילים, ואני מגלה בתקופה הזאת שלמוזיקה יש תפקיד אחר. ב־7 באוקטובר הייתי בשמירת היריון, ולא יכולתי לשיר, אבל מאז אני מוצאת במוזיקה ביטוי רגשי שקשה להגיע אליו, ואני חושבת שהיא יוצרת תחושת שייכות".

עילי, השיח שהיה לאורך השנים על הקיבוצים ומה שקורה איתו מאז 7 באוקטובר - עד כמה זה משנה משהו עבורך?

"אצלי שום דבר לא השתנה בתפיסה שלי את הקיבוצים ואת בני הקיבוצים. תמיד ידעתי על הערבות ההדדית, ושאלה האזרחים הכי מדהימים שיש".