"לא רק שאני גאה להיות יהודי - אני גם גאה להיות ישראלי"

מלחמה היא תמיד הזמן לפתוח שוב את הקלפים, לתכנן מסלול מחדש, או בלית ברירה להוסיף עצירה. המגיפה, זו שאיימה למוטט אנשים ברחובות, הפכה לזיכרון מתוק שנעים להיזכר בו.

מתחילת המלחמה הארורה הזאת, יש לי לפחות 960 שעות צפייה רצופה בחדשות. אני מוצא את עצמי שותה דיווחים כמו סודה קרה במדבר לוהט. תוסיפו לזה את אשתי שי, שגדלה במצובה שבגבול הצפוני, שלקיבוץ שלה חדרו מחבלים עלובים כשהיתה בת 3 והיא הוחבאה בארון למשך כמה שעות. בימים אלו אני מוצא את הנחת שלי בביקור פצועים בבתי החולים, בהופעות לחיילים בעוטף, בצפון, למפונים ושוב לחיילים.

והאבסורד הוא שכדי לצאת מהבית מבלי שאעבור תחקיר ביטחוני מצידה של רעייתי היקרה, אני צריך להמציא לה שאני הולך לאולפן - מה שכמובן הוא המצאה גרועה, כי בסוף אני פשוט חוזר בלי שיר ונאלץ לשתף אותה בחוויות.

אבל עזבו הכל, אין דבר שיותר מרגש אותי מלראות את האזרחים במדינה שלנו, את הגיוס ההמוני. אנשים לא חיכו לצו או לשיחת טלפון, מה שהקים אותם מהמיטה זה צו מצפונם בלבד. כמה גבורה, כמה נתינה וכמה אהבה. הרצון של כולנו באופן גורף בניצחון מול בני העוולה, פראי האדם, הוא ככל הנראה פצצת האטום הכי חזקה שלנו, כי אחרת אין הסבר למה שקורה לנו. ואני גאה בנו.

אז כן, הרבה דברים עשיתי בפעם הראשונה במלחמה הזו. פעם ראשונה שמתי על עצמי ציצית - בהופעה בבסיס בעוטף, כשהגיעו כמה חברה עם תפילין לתת לחיילים מתנה, והרגשתי שאני רוצה להניח אותן עלי ולהופיע. ולא, אני לא חובש כיפה, ולא דתי, ולא חוזר בתשובה ולא מחזיר בתשובה.

אז לא רק שאני גאה להיות יהודי - אני גם גאה להיות ישראלי. אני גאה להניח תפילין בכל בוקר, וגאה ללכת לשיעורי תורה, ושמח לעשות קידוש בכל שישי, וככה גם הילדים שלי יגדלו. בעזרת השם.

הביאה לפרסום: מאיה כהן