שבת בבוקר. החיילים שלי הוקפצו לאזור ההלם שליד קיבוץ החרדה, והתחילו להילחם בכוחות שהצליחו לכבוש אותו. במקביל היו נפילות ישירות של מחשבות איומות ששוגרו מבסיס הרשע, וטילי אימה ותיעודי זוועות נחתו על הנפש המזועזעת. לפעמים כיפת הברזל של הלב הצליחה ליירט אותם, ולפעמים הם נצרבו בזיכרון, לא להימחק לעולם. במקרה כזה יש נפגעים והרס בעיר הבירה של הלב, עיר הפחד והבהלה.
הם רוצים אותה. הם יודעים שאם יכבשו אותה הם יצליחו לשתק אותנו מבפנים. החיילים של הראש יודעים שזה קרב על הבית, ושאסור לנו להרגיש שאנחנו לא בטוחים כאן.
בצהריים כבר גויסו מהלב שלי פלוגות צער - המספר הבלתי נתפס של הנרצחים והחטופים שנמצאים בידיהם של האכזרים. יש סרטון שפתחתי ושהחריב אזורים שלמים בנשמה שלי, יש חיילים בי שאני עוד לא יודעת מה עלה בגורלם, יש חוסר ודאות נורא בקרב שמתנהל לי בראש.
זה מקרה חירום, וככזה, החלטתי למנות באופן מיוחד את סבא שלי להיות שר הביטחון של הראש שלי. הוא בן 84, והוא כל מה שיפה בארץ הזאת. הוא בנה אותה, לחם במלחמות, איש ציבור שהשאיר מורשת חברתית במושבה שבה חבר היה חבר. מנהיג מלידה.
שאלתי אותו מה לעשות, הוא לא ענה, רק לקח את המפוחית שלו וניגן: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". לא ניתן להם להרוס אותנו. יש בנו פלוגות שלמות של אמונה בחברה הנדירה שאנחנו ובצבא שלנו.
הביאה לדפוס: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו