בשבוע שעבר הגעתי לשיר למשפחות העוטף לאחר שעבר עליהן הנורא מכל. מושב במרכז הארץ אירח אותן. מצד העין ראיתי את הציוד שלהן בארגזים, את הדברים היקרים להן שנראה שנארזו בחטף.
ברגע שהגעתי, חיוכו של ילד שזיהה אותי קידם את פניי. חיוכים של ילדים לא משקרים, זה לא כמו אצל המבוגרים, שחיוך נושא בתוכו גם קמט שמרמז על דאגה. אצל ילדים זה חיוך זוהר, שהיה כמו סיכה שפוצצה בתוכי את הרגשות מבלי יכולת לשלוט בהם.
לקחתי את הגיטרה ובאתי לשיר, אבל פתאום הפכתי מאובן. לא מצאתי שיר, או מילה שאפשר להגיד. בעוד הם קוראים לעברי "יאללה, תשיר". הפניתי את זה בחזרה אליהם. "מה תרצו שאשיר?" והם החזירו את זה אלי: "תבחר אתה".
כל חיי שאלתי את עצמי למה אני אמן, למה דווקא לי המזג המשתנה הזה, הריחוף מעל פני הקרקע. באותו רגע, בעודם מבקשים ממני להחליט, הבנתי שהם יודעים שזאת העבודה שלי, זאת המתנה שלי.
באחת חזרה אלי הרוח, חזרו אלי המילים. המפגש הסתיים בזה שאנחנו על הרגליים, רוקדים יחד. מי היה מאמין שנצליח לרגע לשכוח ולהיות ברגע.
בנסיעה חזרה הביתה חשבתי על הרשתות שמלאות בכל כך הרבה אהבת חינם. אנשים אוספים מזון, מסיעים, מארחים, קונים ציוד, מקימים מרכזי תמיכה נפשית. כל אחד נותן מהמתנה שלו. כמה אנחנו חזקים כשאנחנו ביחד. איך הציניות מפנה את מקומה לרוח טהורה. המוטיבציה והנחישות הן אלה שמנצחות במלחמה, ולנו, עם כל כך מיוחד, יש אותן בשפע.
אני רוצה להזכיר לכולנו לקחת גם הפוגות מהכאב, עד כמה שאפשר, אפילו רק לכמה דקות. לשים שיר, לנשום, להתמתח, לראות משהו אחר. זה חשוב לא פחות. זה נותן דלק להמשך התפקוד. אני רוצה לשלוח מפה חיזוקים לכל כוחות הביטחון, לחיילים האדירים שלנו, למשטרה, לכל האזרחים שעוזרים זה לזה בפתרונות אין סוף. ליבי מתפוצץ מגאווה.
את כל השאלות, ויש הרבה כאלה, נשמור לאחר כך. עכשיו זה הזמן לנצח. ונעשה את זה יחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו