המופע של כריסטינה אגילרה היה לא יותר מחלטורה

קשה לתאר את ההופעה הראשונה אי פעם שלכריסטינה אגילרהאמש (חמישי) בישראל כמשהו אחר פרט לחלטורה. כן, זה יכול להשמע אכזרי, אולי מוגזם. אבל בהעדר הגדרה אחרת לרצף השירים הצפוף והכמעט אקראי שבוצע אתמול, ולאווירת מסיבת החלל בריח של וודקה רדבול ששלטה בערב, ייתכן שמדובר אפילו במחמאה.

נתחיל בטוב. אגילרה נשמעת נהדר, וזה לא צריך להפתיע מישהו. בניגוד לקולגה בריטני ספירס, כריסטינה לא זקוקה לפלייבק כדי לסחוב ערב שלם מלהיטיה. וגם אם צוות הרקדנים וזמרות הליווי שלה בהחלט נוכחים לאורך המופע (במיוחד בקטעים בהם כריסטינה נעלמת מהבמה - והיו לא מעט כאלה), היכולות הווקאליות שלה בהחלט ניכרות בכל שיר ומובילות את הערב כולו.

הביצוע של ״ליידי מרמלד״ היה מוצלח ונחשב רגע שיא של הערב, וכמוהו גם “Say Something” - רגע שיא מרגש אפילו. ״Moves Like Jagger” היה נקודה כיפית ואנרגטית במיוחד, וכמוהו גם “Candy Man” ו״Beautiful”, רגע של שירה בציבור שעל הנייר אמור לחתום ערב כזה, ובפועל הגיע לקראת סופו. וכאן מסתכם שלב הקומפלימנטים לביקורת זו, ואפשר לדבר על האופן בו סביר להניח שיחקק הערב הזה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

במשך שעה ועשרים דקות ירו עלינו אגילרה וצוותה, במה שהרגיש כמו פיצ׳ר ההאזנה במהירות כפולה להודעות קוליות בוואטסאפ, רצף להיטים מוכרים במצבי צבירה משתנים. פה בית משיר, שם גרסת רמיקס (עם כל הכבוד לתפאורת ותאורת הבורלסק המרשימה, שיר הנושא שם זה זכה לביצוע מקושקש ומאכזב). כולם מוגשים באופן נמהר, מחניק אפילו. כזה שלא מאפשר להופעה לנשום בקצב הטבעי שבו מתעצב ערב עם תקשורת בריאה בין אמן לקהל.

עם כל הכבוד להכרזות האהבה של אגילרה לקהל הישראלי ומדינתו, התקשורת שלה עמו נעה בין אמירות ריקות מתוכן לבין מונולוגים ארוכים שהרגישו מתוכנתים (לפחות החלקים בהם אפשר היה להבין מה היא אומרת). ״Genie in a Bottle”בוזבז בשלב מוקדם בהופעה, וגם הוא קיבל פרשנות חדשה ומיותרת עם מעין טוויסט ים-תיכוני.

על האירוח של עדן בן זקן (או עידן, כפי שאגילרה קראה לה) בשיר ״Hurt” עדיף לא להרחיב במילים, כמו גם על הסטיילינג הבאמת מחריד של אגילרה - זמרת נפלאה בעלת קול אדיר, אבל עבריינית אופנה שבמשך המופע החליפה בין שלל אקססוריז שאותם רכשה אולי בשוק בצלאל.

ברצינות, האם אין עין חיצונית שתפקידה לדאוג שזמרת הפופ שעל הבמה לא תדגמן את מיטב אופנת השנים שבהן פרצה? 2002 שבה בצרחות אמש בלייב פארק בראשון לציון (לנצח לוקיישן פקוק ונטול גישה ראויה, שמרחיק קהל פוטנציאלי מהופעות בינלאומיות וחבל). ונראה שאגילרה מתחרה בעצמה עם כל תוספת לבוש שהחליפה בקטגוריית ״מופת לטעם רע״. כולל חצאית שחורה לא שונה מהותית משקיות הזבל שרובנו מחזיקים מתחת לכיור.

כל העסק המשונה הזה הסתיים בביצוע צווחני ל״Fighter״ שחתם ערב עמוס, רועש, מצועצע, נטול סטייל או עידון. וזה מוזר, כי אגילרה היא זמרת בחסד שבניגוד ללא מעט מבני ובנות דורה, עדיין נראית ונשמעת נהדר. בעולם אחר היא יכלה לבנות מופע שייצג את יכולותיה וימתג אותה כדיוות-על אלגנטית ומלוטשת. במקום זה, הקהל בישראל חזה במה שהרגיש כמו דפיקת שעון, החתמת כרטיס או סימון וי.