במציאות המדכאת של היום, זכינו לכמה רגעי אושר | צפו

המוני ילדי ניינטיז בדימוס פקדו את אקספו תל אביב אמש (שני)בהופעה הראשונה אי פעם של אופספרינג בישראל. ילדים שהיו מכורים קשים ל-MTV לפני 30 שנה, כשהרכב הפאנק-רוק הסקייטרי הזה הפך לסנסציית נוער. ילדים שגדלו בזמנים שבהם הדיסטורשן היה מלך, הצליל של הרוק היה תו השעה והוא חדר גם אל לא מעט להיטי פופ של אותה תקופה. ילדים שכנראה זוכרים שלאקספו תל אביב קראו פעם מרכז הקונגרסים.

חלקם עדיין צורכים את המוזיקה את הלהקה של דקסטר הולנד והגיטריסט נודלס, אחרים באו לשמוע אותה שוב מטעמים נוסטלגיים. כי אם גדלת בשנות ה-90' כנראה שהכרת בעל פה את רוב השירים ב-"Smash", אלבומה השלישי של הלהקה, ששינה לה ולרבים את החיים.

העניין בהופעה של אופספרינג ב-2023, כמעט שלושה עשורים אחרי שהאלבום ההוא יצא, הוא שבין שירים שחיכית לשמוע יש גם כאלה שלא זכרת, אבל חוזרים אליך כמו מכת חשמל למשמע האקורד הראשון שלהם. בחלק מהמקרים אפילו לא ידעת שאתה זוכר את המילים בעל פה. ואחרי שסיימת לשיר אותם בדיוק של מי שטוחן את סמאש, "Ixnay On The Hombre" ו-"Americana" על בסיס קבוע, בין שיר לשיר אתה מנסה לתהות באיזה חלק של המוח המידע הזה התחבא במשך כל כך הרבה שנים. מידע שישב לו שם חסר מעש ורק חיכה לרגע של שירה בציבור שיבוא יום אחד בהופעה של להקה שהייתה שם בשנים מעצבות של הטעם התרבותי שלך.

והיו לא מעט רגעים כאלה בהופעה של אופספרינג בישראל, שהתחילה חזק עם "Come Out And Play" האייקוני ונשארה בהילוך הזה במשך שעה וחצי. מייד אחריו הגיעו "All I Want" ו-"I Want You Bad", השני מביניהם כבר היה חלק מהאלבום "Conspiracy Of One" משנת 2000. בשלב הזה, רגע לפני שהולנד ונודלס פתחו את הפה בפעם הראשונה לערב זה, היה ברור שכיאה להרכב שמבקר מקום בפעם הראשונה, המנות שבתפריט הן מהסוג המוכר. סט-ליסט של קלאסיקות ולהיטים עבור קהל שבא לחגוג באמצע אחת התקופות הסוערות ובואו נודה בזה – המדכאות בתולדות המקום הזה. בא לחגוג את עצמו של אתמול ולהיזכר לרגע שפעם היה טוב.

"שלום תל אביב!", מברך נודלס את הקהל, שעונה לו בשאגה אימתנית (וימשיך לעשות זאת במשך ערב שלם). "אני אוהב את המילה 'שלום', משמעה 'Peace'" הוא ממשיך, מזכיר לחלקנו את האירוניה הטמונה בכך שמילת הברכה המקובלת במחוזותינו היא הדבר האחרון שמגדיר אותם.
"זו הפעם הראשונה שלנו בישראל, מה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לכאן? מה חשבנו?", אומר דקסטר ונודלס, כמו חציו השני של צמד קומיקאים מיומן היטב, עונה לו "אני מאשים את ההנהלה". משם הם ימשיכו ל-"Staring At The Sun" הוותיק (לא זה של יו-2, אף ששניהם יצאו באותה שנה), ובאותה התלהבות שבה פתחו את ההופעה ימשיכו לירות שירי פאנק-רוק קצרים, אגרסיביים, קליטים והמנוניים כמו "Hit That" מ-2003, "Bad Habit" רווי הקללות, וכמובן "Why Don't You Get A Job".

ואולי זה העניין בלראות להקת גיטרות קצת מבוגרת כבר. היא אמנם כבר לא בשיאה (וכנראה גם לא רוב הקהל שבא לראות אותה, רובו המכריע כבר נמצא לקראת סוף שנות ה-30 לחייו) אבל היא עדיין נשמעת מצויין ועוד נותנת בראש כמו פעם. קהל של רוק הוא קהל נאמן והוא מרעיף אהבה על ההרכב הזה, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות אבל בהחלט נותן שואו ראוי ואספקיסטי עבור קהל זקוק לבריחה מהמציאות. פה ושם הם גם מתפזרים עם מחוות לבלאק סבאת' וגאנז נ' רוזס וקטעי קישור ורבליים, אבל ברוב הזמן המוזיקה דיברה (בסאונד מצוין שראוי להזכיר), מלווה במסכים משולבי וידאו ארט.

את הערב הם חותמים, איך לא, עם "Self Esteem", הלהיט שבנה אותם ובמובנים רבים עזר להגדיר את הסאונד של שנות ה-90'. קצת לפניו מגיע "The Kids Aren’t Alright", התשובה שלהם ל-"The Kids Are Alright" של דה הו מ-1965. בניגוד להרכבים כמו בלינק, נניח, אופספרינג דווקא ניסו להעביר איזשהו מסר חברתי ברבים מהשירים שלהם, וזה שיר בהחלט מייצג. אלא שמאז שיצא עבר זמן, וגם מי שרקד לצליליו במועדוני אלטרנטיב בתל אביב או במסיבות מקלט חשוכות בצפון, יכול להגיד שלפחות לגבי הדור שלו, המסר של השיר הזה כבר לא לגמרי מדויק.

כן, הם גדלו, התבגרו, חטפו כאפות והתפכחו. אבל בסך הכל הם די בסדר, פחות או יותר. ולערב אחד לפחות, בעזרת להקה שעדיין עושה את העבודה שלה טוב, חזק ומהר, הם היו יותר מבסדר. חשוב מכך - לרגע אחד בזמן הם חזרו להיות ילדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו