"אנחנו רוצים לבוא לישראל כבר שנים": הלהקה האדירה בראיון מיוחד
חברי "דה אופספרינג" כמעט התייאשו מקריירה מוזיקלית, ואז הגיע אלבומם השלישי "Smash" ששם אותם על המפה • ערב הופעתם הראשונה בארץ, הם מספרים על הרגע ששינה את הכל ("ההצלחה תפסה אותנו לא מוכנים") • ואיך חבורת מעריצים ישראלים שפגשו בדרום קוריאה השפיעה עליהם?
,עודכן
0השמעה
עשור הפעילות הראשון של דה אופספרינג, זה שבו היא נחשבה להקה נישתית למדי שמוכרת לחובבי פאנק־רוק וסקייטרים מקליפורניה, לא זימן לה הצלחה עולמית. לתודעה המיינסטרימית היא חדרה רק ב־1994, תשע שנים לאחר שהוקמה, אז הפך אלבומה השלישי "Smash" לאוצר של להיטי רוק שיגדירו את תקופתם.
אבל גם אם השנים הראשונות שלה לא נחשבו למוצלחות במיוחד, הן זימנו לסולן דקסטר הולנד, לגיטריסט קווין "נודלס" וסרמן וחבריהם כמה חוויות מעצבות שקשה לשכוח. כאלה שיהפכו לפיקנטריה שתישלף בראיון לגוף תקשורת ישראלי שלושה עשורים מאוחר יותר, לרגל ביקור ראשון של ההרכב בארץ.
The Offspring - "Self Esteem"
"כן, זה קרה בהוליווד ב־1989", נזכר וסרמן, אחד משני החברים המייסדים של הלהקה, שתופיע מחר (שני) בתל אביב. "הופענו בקונצרט צדקה יחד עם עוד כמה להקות פאנק־רוק, לדעתי היינו המופע השלישי. פתאום התחילה מהומה באולם אז הלכתי לבדוק מה קורה וראיתי את אחד החבר'ה מהלהקות האחרות הולך מכות עם סקינהד. הלכתי לעזור לו, רק כדי לשלוף אותו משם, ופתאום הרגשתי כאב בזרוע שלי. חשבתי שאחד מגלוחי הראש חבט בי עם אלה או משהו כזה. אחרי שהקטטה הסתיימה הורדתי את מעיל העור שלבשתי ואמרתי 'אוי, זו לא היתה אלה, זה היה סכין'".
נשמע כמו סיפור נורא שאפשר לספר לנכדים. איך הוא נגמר?
"החבר'ה שהתפרעו הלכו אחר כך לפינת רחוב והתחילו לתקוף כמה אנשים שישבו בתוך מכונית. אבל הם נעצרו, נשפטו ונענשו על כל מה שקרה שם. זה היה פרוע".
חוויות מהסוג הזה כמעט גרמו למי שיהפוך לאחד מהגיטריסטים המוכרים החשובים ברוק האמריקני רק חמש שנים מאוחר יותר לחשוב על פרישה מהלהקה ובכלל מהמוזיקה. בעולם מקביל הוא אכן עושה זאת, הולך ללמוד, מוצא עבודה ומקלל את עצמו עד סוף ימיו.
אבל בטיימליין המוכר, אחרי שני אלבומים שלא עשו יותר מדי רעש (לפחות במונחי הכרה בינלאומית), הגיע האלבום השלישי שיעשה את כל ההבדל. יש מקרים, מתברר, שבהם העצה ההורית היא זו שלא צריך לקחת. "עשינו סיבוב הופעות במקומות קטנים באירופה וכשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה לי 'נו, נראה לי שזה הכי רחוק שתלכו עם הלהקה. אתה לא חושב שאתה רוצה ללכת ללמוד בשלב זה?'".
האגדה מספרת שכבר היית מוכן לעזוב את הלהקה.
"לא באמת. פשוט עבדתי כשרת בבית ספר, הקריירה שלי לא הלכה לשומקום ותהיתי מה אני הולך לעשות עם חיי. לא חשבתי שהלהקה תתרומם, אז שקלתי להצטרף למשמר החופים או ללכת ללמוד משהו. אני זוכר שדיברתי עם דקסטר וקיטרתי לו. אמרתי לו 'אחי, מה אני הולך לעשות עם החיים שלי?'. ואז הגיע סמאש".
עשר שנים זה המון זמן להמתין לפריצה. אתה זוכר רגע מדויק שבו הבנתם שאתם כבר לא להקת חימום אלא המופע המרכזי?
"ההצלחה תפסה אותנו לא מוכנים. עבורי כנראה הרגע הגדול ביותר היה אחרי שתי הופעות שקיימנו באורנג' קאונטי בקליפורניה. אני זוכר שיצאתי משם, הלכתי לאוטו עם אשתי אחרי שהמופע נגמר, לחצתי ידיים להמון אנשים והבטתי באולם, שהתחיל להתרוקן מאנשים. חשבתי לעצמי 'מה לעזאזל קרה הרגע?'".
כדי לשים את "Smash" בקונטקסט תרבותי ולהבין את החשיבות שהיתה לאופספרינג כהרכב פורץ דרך, צריך לחזור אל אמצע שנות ה־90, כשהם דחפו את הפאנק־רוק למקומות שהוא טרם ביקר בהם - כלומר אל המיינסטרים. היו אלה שירים כמו "Come Out And Play", "Gotta Get Away" וכמובן "Self Esteem" שיהפכו להיטי ענק, ואשר כל ישראלי שהתבגר והתעצב בניינטיז מכיר (וכנראה אהב).
כאמור, מחר תיערך הופעתם הראשונה בישראל, וגם נודלס, שלו שורשים יהודיים מצד אביו (אף שהוא מודה שהוא לא בדיוק חובב דת גדול ולא חקר את הנושא לעומק) לא ממש מבין למה. "זו שאלה טובה. אנחנו רוצים לבוא לישראל כבר שנים, ויש לכך סיבה", הוא אומר.
"זה סיפור קצת אקראי, אבל הופענו בדרום קוריאה לפני משהו כמו 18 שנה ונתקלנו בחבורה של מעריצים ישראלים. הם היו ממש נהדרים וזכרנו אותם גם שנים אחרי כן. יצא שהניסיון היחיד שלי עם מעריצים ישראלים של הלהקה היה, מכל המקומות, בדרום קוריאה".
לביקור של אופספרינג גם קודם מה שניתן להגדיר כקמפיין גרילה פומבי ועקבי. בשנים אחרות ובזמן אחר, כמעט כל כתבה של כותב שורות אלה לוותה בטוקבק אנונימי של אדם שמתחנן ממפיקי ההופעות בארץ להביא את אופספרינג לארץ (ואם אפשר אז גם את להקת לימפ ביזקיט).
ההתמדה של הטוקבקיסט העיקש הביאה לגל של חקיינים שלא יכלו להתעלם ממאבק ההתשה שניהל מי שכינה את עצמו "אורי", אדם שכל רצונו היה לחזות על אדמת ציון בשני ההרכבים האהובים עליו. כשנודלס שומע את הסיפור הזה הוא לא יכול שלא לצחוק ולהתרשם.
"וואו", הוא אומר, בתגובה שנעה בין התרשמות לשעשוע. "אתה יודע, ג'וש, שעזב אותנו לאחרונה, ניגן עם לימפ ביזקיט במשך תקופה. אז רגע, מעניין אותי לדעת - האם לימפ ביזקיט כבר הופיעו אצלכם?".
לא, גם זה עוד לא קרה.
"יופי. אז למעשה ניצחנו אותם. האמת היא שפגשנו את פרד דרסט (סולן לימפ ביזקיט) והחבר'ה שלו לא פעם בפסטיבלים לאורך השנים. הם באמת אחלה חבר'ה. אבל אני עדיין שמח שניצחנו אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו