בקושי שנה וחודשיים עברו מאז איבדו הפו פייטרס את טיילור הוקינס, מתופף ההרכב ואחד מפרצופיה המוכרים, וכבר הם חוזרים עם אלבום חדש. נראה שאת האבל על אבדן שותפו המקצועי וחברו הטוב ביותר החליט דייב גרוהל לתעל במהרה לעשרת שירי "But Here We Are" ("ובכל זאת אנחנו כאן"), טייטל שמדבר בעד עצמו. אולי מהר מדי. שכן לפחות ברמה המוזיקלית מדובר באלבום פו פייטרס רגיל למדי, מלא שירים שנשמעים, ובכן, כמו שירים של פו פייטרס.
וזה בסדר שלהקה מתמידה בסגנון אחד וממשיכה להישמע כמו עצמה, כל עוד מדובר בשירים טובים של אותה להקה. אבל במקרה זה, פרט לשניים-שלושה שירים, מה שהיה יכול להיות יצירת מופת אודות כאב, אבל, אבדן ועצבות (לא רק על הוקינג, אלא על מות אמו של גרוהל, שהלכה לעולמה באותה שנה) הוא בפועל אסופת שירים שנשמעים כמו שירים אחרים של החבורה. ולא כאלה שהפכו קאנונים או להיטי ענק.
Foo Fighters - But Here We Are
נניח "Rescued" הפותח. לא שיר רע, אבל נו, עוד שיר של גרוהל ושות'. זה נכון גם לגבי שיר הנושא וגם "Nothing At All" ו-"Show Me How", שירים של פו פייטרס שבאותה מידה היו יכולים להיכתב על ידי תוכנת בינה מלאכותית. כן, יש כאן גם שירי פו פייטרס מוצלחים ויפים באמת, כמו "The Glass", "Beyond Me" ו-"Under You" (שבשבילם שווה להאזין לתקליט). אבל הם כמעט נבלעים על ידי יתר השירים, מחרוזת דיסטורשן ומהלכים אקורדים שהכרנו כבר מאלבומים קודמים.
דווקא המילים כאן, לרוב לא הצד החזק באישיות של הרכב הרוק הוותיק הזה, הם הנקודה החזקה באלבום. במובן מסוים, את מה שלא עשו המנגינות משלימות, מסיבות מובנות, מילות השירים. גרוהל נשמע בהן כמו אדם שמתמודד עם אוסף משברים אישיים ושואל את עצמו שאלות אודות החיים והמשמעות של מה שהיה עד לא מזמן המובן מאליו. קשה להישאר אדישים לשורות פצועות כמו "מישהו אמר לי שלעולם לא אראה עוד את פרצופך, חלק ממני לא מאמין שזו אמת. תמונות שלנו חולקים שירים וסיגריות, כך אני זוכר אותך כעת". ברגע אחר הוא אומר: "כל דבר שאנו אוהבים עליו לגדול, או כך נאמר לי. עליך לשחרר את היקר לך מכל".
אולי זו פשוט תגובה מיידית לאבדן פתאומי, ודווקא התקליט הבא, המפוכח, המשלים ואולי גם השקט והמהורהר, יהווה אלבום פרידה שלם יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
