ברגע מסוים בהופעה של אתניקס אמש (שבת) בהאנגר 11, מכריז זאב נחמה: "תמיר ואני ביחד על הבמה 35 שנה". טכנית - אתניקס קיימת, בהתחלה כלהקת מוסקבה, מ-1985, כך שדי ברור שבחישוב שלו מחסיר סולן הלהקה את שנות הסכסוך הגדול בינו ובין קליסקי, זה שבא לסיומו ממש לאחרונה, השיב את הקלידן להרכב והביא המונים לנמל תל אביב בערב גשום וסוער.
"רק אהבה תנצח", הם קראו למופע הפיוס הגדול, בשם שרומז לא רק על היחסים האישיים בין חברי אחד ההרכבים החשובים שפעלו ופועלים בישראל, אלא גם על המצב באותה ישראל מסוכסכת ומפולגת היום יותר מתמיד. מתחת לכיתוב זה על הפוסטר של ההופעה, מופיעה המילה "המסיבה". כלומר אתניקס לא מכינה את הקהל שלה למופע מוזיקלי פרופר, כמו לערב של אבדן חושים והמון שמחה. הצהרת כוונות שהתבררה ככנה ומדויקת למדי, בהתחשב באווירה ששררה אמש בהאנגר. גם אם השולחנות שמילאו את רחבת האולם רמזו בהתחלה אחרת.
"קטורנה מסאלה" שפותח את הערב, "ציפור מדבר" שמגיע אחריו, ו"אמונה", "שיר ישן" ו-"כתם הפרי" העוקבים יכלו להיחשב אצל כל הרכב אחר בזבוז תחמושת מסוכן. שימוש בחומרים ותיקים ומוכחים כל כך בשלב מוקדם של הופעה יכול לצור בור במהלך הערב, אליו נשאבים חומרים פחות מוכרים ואהובים. אבל המקרה של אתניקס, הרכב ששלט ביד רמה במצעדים ברוב שנות ה-90' כששחרר אלבום בכל קיץ וירה להיטים בצרורות, שונה בדיוק בשל אותם להיטים.
ומהם לא היה חסר בערב, גם לא כאלה שכתבו לאחרים. למשל אייל גולן, שהחיבור עם אתניקס עשה לו את הקריירה ואשר להיטיו המוקדמים והאיקוניים כיכבו לאורך כל הערב, ביניהם "לב של גבר", "לקנות לך יהלום", "יפה שלי" ו"צאי אל החלון". על כולם חתומים נחמה וקליסקי, לנון ומקרטני מקומיים, שהחיבור היצירתי ביניהם עזר לסמן גם את מי שנחשב במשך עשורים לזמר המצליח ביותר בארץ.
אבל רוב הערב הוקדש לשירים מהרפרטואר האתניקסי הקלאסי. אלה מבוצעים בזה אחר זה כמעט בלי הפסקה ביניהם, בעיקר, כפי שמסביר נחמה, מפאת קוצר זמן. במסיבה של אתניקס אין זמן לדיבורים מיותרים, וגם התייחסות לסיום המשבר הגדול מסתכמת ב"תמיר חזר ללהקה" שזורק נחמה ואשר מוביל ל"היא לא תשוב (הבלדה על עמליה וגל)". אחריו יגיעו גם "תביא קצת דינרוס", "תותים" (רגע שיא במופע, אבל אין באמת צורך לציין זאת) "מתי לחזור", "ב.מוו שחורה" ו"ג'סיקה" – כולם להיטי זהב שמכיר גם מי שלא יודע שהוא מכיר, ומבהירים כמה כוח יש עוד בהרכב הזה, שמבין היטב בכתיבת שירים ובריצוי קהל. זה עוד יותר ראוי להערכה כשלוקחים בחשבון שלא מדובר בחבורה צעירה מדי (עוד חודש אני חוגג 62" אומר נחמה ברגע מסוים).
בתום הדרן של ארבעה שירים, שכולל גם את "אישה נאמנה" ואת "אהבה תנצח", וממבט סוקר על הקהל שבא לראות אותה אתמול, עולה מסקנה ברורה: הקהל של אתניקס, כמו החומרים שלה, הם ההגדרה המדויקת ביותר לישראליות בצורתה הכנה והלא מתיימרת. היא אמנם מתבססת לא מעט על אסתטיקה של רוק, במיוחד בהופעה חיה, אבל הים-תיכוניות מגדירה אותה לא פחות (למעשה, אולי קצת יותר). הסיפור של הארץ הזו שזור בשיריה, אם זה "מחר אני בבית" שנכתב אודות שירות צבאי בלבנון (ומועד יציאתו סימן אותו בשנת 2000, תודות לגורל ולאלדד קובלנץ, לשיר היציאה משם) או "ג'סיקה" שנכתב על מתנדבת בקיבוץ בארי שהכיר נחמה בזמן שירותו בגרעין נח"ל.
עם הזמן, גם אתניקס העדיפה להתרחק ממכונות של מלחמה ולהתמקד יותר בצד של ישראל שאוהב לחגוג במסיבה. וזה נכון לגבי הקריירה שלה, החומרים המאוחרים, הערב אתמול וכן, גם הסולחה הגדולה, אחרי אחד הסכסוכים המיותרים שידעה תעשיית המוזיקה כאן. "מה שתמיר ואני עשינו זה אהבת חינם", אומר נחמה רגע לפני שיר הסיום של המופע שחותם את הערב. "ויתרנו על האגו ואנחנו עובדים על אלבום חדש ביחד. רק אהבה תנצח את כל הדמעות". אם הסיפור של ישראל מסופר דרך זה של הלהקה הזו, אולי גם למקום הזה עוד יש סיכוי להתפייס.