השתלטו על הקהל והחזירו אותו אחורה בזמן: אקווה בהופעה בישראל

נוסטלגיה היא ללא ספק מצרך מבוקש בשוק ההופעות בישראל. בזה אחר זה עלו אמש (חמישי) להקת הבנים פייב, ד"ר אלבן, טו אנלימיטד והזמרת הבריטית סוניק, שסיפקו לנו זיכרונות ונוסטלגיה מיטבית בפסטיבל "We are The 90’s" שהתקיים במרכז אקספו בתל אביב.

את חווית ההתרפקות על העבר שהציעה אקווה - מהלהקות המצליחות ביותר במוזיקת היורו-דאנס בשנות ה-90, שהגיעה להופעה המרכזית - הקהל חיבק באהבה יתרה. המוני אנשים לא חששו מפקקי הענק הקבועים ביציאה ממתחם הענק ומילאו את ההיכל - כל זאת בשביל הזכות לצרוח יחד עם ההרכב הדני-נורבגי את השירים שנהגו לשמוע בריפיט בדיסקמן, בימים התמימים שבהם נצנצים ופאייטים נחשבו לאקססורי לגיטימי.

אלפים בודדים התאגדו כדי לחגוג עם הלהקה, שאחראית על שלל להיטים כמו "Doctor Jones" "Turn Back Time", "Cartoon Heroes", "Barbie Girl ועוד. זוג הזמרים המלכותי, לינה ניסטרום ורנה דיף, נתנו לקהל המתבגר לחכות עד השעה 01:00 בלילה (לשמחתם או לצערם של הבייביסטרים), מה שאילץ את הקהל להישאר באנרגיה עד כמה שניתן. 

עם לבוש די תואם, בצבעי כחול לבן (רמיזה לצבעים הלאומיים), עלו חברי ההרכב ושיגרו שמונה מהלהיטים הגדולים ביותר. לקול תשואות הקהל, הצמד פתח עם "Roses Are Red", ששוחרר ב-1996 כסינגל השני שלהם - והראשון שלהם תחת השם אקווה (שבעבר פעלו בשם אחר). ההרכב הרגיש את עייפות הנוכחים, התעשת מהר מאוד, ופצח בביצוע השיר "My Oh My", להיט מאסיבי מתוך אלבום הבכורה שלהם.

שני הסולנים שידרו עסקים כרגיל; רנה דיף התניע כל חלק בגוף, נפנף את המיקרופון ואפילו השפריץ מים על הקהל, שעמד קרוב אליו ולא הסתיר את הבעות הפנים העייפות של כמה מהנוכחים. הצמד המשיך עם השיר "Around The World", ששוחרר כסיגנל מתוך האלבום השני שלהם משנת 2000, רגע לפני שהתפרקו זמנית ב-2001. הם המשיכו עם "Doctor Jones", שנחשב לסינגל הרביעי מתוך אלבום הבכורה מ-1997, והיה בזמנו המשך ישיר ללהיט המצליח ביותר שלהם "Barbie Girl".

20 דקות אל תוך ההופעה, במהלכן ניסו השניים להחזיק את הקהל ער, ניסטרום התיישבה לה על כיסא הפסנתרן, וביצעה את הבלדה "Turn Back Time", ופתאום הזכירה לכולנו למה כל כך אהבנו אותם.

רגע לפני שהאורות כבו, דיף ניסה למשוך עוד רגע מהזמן הקצוב שנותר לו וניסה ללמוד מילים בעברית. "איך אומרים תודה בשפה שלכם?", פנה אל הקהל מספר פעמים כדי לקבל תשובה. כשהבין שיש עוד עם מי לשיר, הגיע השיא של המופע עם "Barbie Girl", שהיה שיר השנה של ישראל בשנת 1997. צמד הזמרים נתן לאנשים בקהל את השואו שרצו, וכצפוי, השאירו להם לשיר את מילות הפזמון. 

הלהקה ניסתה לסגור את ההופעה עם שיר סיום, שאולי ישאיר טעם של עוד, אך זכו, למרבה הצער, לתגובה קרירה. בשיר "Back to The 80's" הקהל החל לנהור החוצה, חלילה לא להיאלץ לבלות את כל הלילה ביציאה מהחנייה. 

אך אם נאמר את האמת? לא מפתיע שהמופע כולו הריח כמו חזרה לניינטיז. הסגנון הכה ייחודי של הלחנים של אקווה מהאלבום הראשון הפך כבר למעין נוסחה נגישה להמונים. הלהקה, שהצליחה בעבר לשלב בכישרון את הסטייל והאטיטיוד מבלי לאבד את התוכן, איבדה ממנו מעט ונותרה לפרקים עם מניירות ריקות. 

אבל למרות השנים שחלפו, על אף האלבומים המפוספסים, וגם אם הם כבר לא "in fashion", הלהקה הוכיחה שהיא הייתה ונשארה להקת הופעות מעולה, לא משנה מה. לינה ניסטרום ורנה דיף הם ללא ספק חיית הופעות רעבה וג'אנקים של קהל, שעדיין מסוגלים לשיר בלב וריאות מלאים, לקפוץ ולרקוד כאילו אין מחר.