קל מאוד, אפילו מתבקש, לחפש אמירה מובהקת על יחסי גברים-נשים ב"מתמטיקה", הדואט שיצא היום (שלישי) לנטע ברזילי ולסטפן לגר. אחרי הכל, מדובר בזמרת שלהיטה הגדול והשיר המזוהה ביותר עימה התייחס באופן ישיר לרוח התקופה ולשינויים ביחסי הכוחות המגדריים, והפעם היא חוברת לגבר כדי לספר סיפור על חוסר תקשורת. קל מדי, יש שיגידו, לבצע את החיבור הזה ולכפות משמעות על שיר פופ קליל, שבעצמו מעודד אנשים, ובכן, "להקליל".
• דוז פואה: סטפן לגר טורף את העולם
"להדביק משמעויות לשיר הזה אפשר במשך שעות, אבל האמת של הדבר הזה היא להקליל", אומרת ברזילי בראיון משותף, כשבצד השני על הקו נמצא בן זוגה לשיר. "אני יכולה להגיד לך שאני לוקחת את עצמי ברצינות תהומית, והתרופה שלי לדבר הזה היא תמיד 'יאללה, עוד אחד'. בכלל, אנשים רוצים לשמוח. הקונספט של השיר לוקח שני אנשים שבאמת לא מבינים אחד את השני - אני מדברת עברית והוא עונה בצרפתית - אבל כן רוצים להתחבר זה לזו".
"יש שפה שאתה מדבר שאני לא מבינה, ואחת שאתה מדבר שאני כן מבינה, ובאמת לא צריך לחשוב בשביל זה יותר מדי, אלא לזוז ולפעול ולנוע לתוך הקצב שלי. זו לא מתמטיקה, חיים, באמת שלא. זה מה שזה, וזה כיף מאוד. פשוט כיף".
לגר: "זה שיר על כוח משיכה. שני אנשים שנמשכים אחד לשנייה. היא אומרת לו 'זו לא מתמטיקה, לא צריך לחשוב הרבה', ואני אומר את אותו הדבר בדרך שלי, בצרפתית".
ברזילי: "יש פה איזושהי אמת נורא פשוטה של בן ובת, ואף פעם לא עשיתי משהו כזה כי זה משהו שתמיד הייתי מובכת ממנו. התביישתי. אבל כיף לעשות את זה. בעיקר אם יש לך פרטנר כמו סטפן, שנותן לך להרגיש כמו נסיכה".
איך באמת נולד החיבור הזה?
ברזילי: "לפני שנה וחצי סטטיק התחתן והזמין את כולם, ובחתונה הכרתי את סטפן. הייתה לנו כימיה ממש טובה, רקדנו כל הלילה. ומאז ובכל פעם שהיה איזה אירוע חברה שהופענו בו שנינו, העדפתי להיות ליד סטפן כי יש מלא זמן לשרוף מאחורי הקלעים. אתה מעדיף להיות עם מי שנוח לך וכיף לך, במיוחד כשיש חיבור שהוא מאוד מגניב. אפילו לא היה דיבור כזה של לעשות משהו ביחד. זה היה בקטע חברי של 'איפה אתה?', 'אני אצל סתיו בגר'. הייתי באזור, נכנסתי לאולפן, והייתה אנרגיה מסוימת שהוציאה את השיר הזה. הכל נבע מזרימה ומאלתור".
סטפן לגר & נטע - מתמטיקה (Prod. by Stav Beger) | Stephane Legar & Netta - Matematika
אכן הקלילו. את השיר כתבו השניים עם בגר (שכמובן חתום גם על "Toy" ) יחד עם רון ביטון. שניהם שהו פיזית באותו אולפן, בניגוד למה שהייתם מצפים אולי משניים שמבלים את זמנם בעת ראיון זה ביבשות אחרות (נטע קיימה את השיחה מלוס אנג'לס, שם היא כותבת שירים בימים אלה, בעוד סטפן נמצא בתל אביב לאחר תקופה בה שהה בנכר, כשלקח חלק בגרסה הצרפתית של "רוקדים עם כוכבים").
שניהם מרבים לטוס ומנהלים קריירות ישראליות ובינלאומיות במקביל, וזה מביא למסקנות על התעשייה המקומית אל מול זו שבחו"ל. "אני מתנהג ועושה בצרפת בדיוק את מה שאני עושה בארץ, גם אם בצורות קצת אחרות ובקודים שונים", אומר סטפן. "צרפת וישראל מאוד דומות מבחינת השמרנות שלהן. לא כל להיט בארה"ב הופך ללהיט בישראל, וזה נכון גם לגבי צרפת. יש איזה משהו שחסר לי פה, וזה הכבוד לאמנות. לא בקטע רע, פשוט שם מתייחסים למה שאתה עושה כאמנות. אין זלזול, לא משנה באיזו מוזיקה מדובר".
ברזילי: "אני וסטפן דיברנו על זה. הוא אמר לי משהו ממש מעניין, וזה שאנחנו לא תופסים את הגודל של השוק שקיים שם. אם אנחנו מדברים על כל המדינות דוברות הצרפתית, אז צריך להביא בחשבון גם את בלגיה, והמספרים גדלים. הם כל כך גדולים, שזה מאפשר לך לעשות מה שאתה רוצה כי יהיה לזה קהל. הייתה לנו שיחה ממש מעניינת על זה. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ובסוף אנשים יגיעו. כמובן שזה צריך להיות טוב. ובארץ, נגיד אם את רוצה לעשות ג'אז אז יש לזה מקום אחד, שזה בית העמודים בתל אביב, והגדולים והענקיים מנגנים שם.
"מצד שני, המשחק פה הוא שונה. אני מנסה לשחק על המגרש של ארה"ב, שהוא יותר מורכב ומסובך ממקומות אחרים. יש להיזהר בו המון. יש מודעות פוליטית הרבה יותר גדולה ממה שיש בארץ. לאו דווקא בקטע טוב. זה מאוד מגביל בחופש האמנותי ומרחיק במקום לקרב. זה יוצר ניכור חברתי במקום אהבה, ואני מרגישה שזה לא כיף".
הדברים שקניה ווסט אמר לאחרונה יצרו רעש גדול, ויש מי שטוען שנתנו לגיטימציה לאנטישמיות. זה משהו שאתם מרגישים בפעילות שלכם בארצות אחרות?
ברזילי: "קודם כל, אם מדברים על קניה אז אני חושבת שמדובר באיש חולה. תשומת הלב אליו בנקודה הזו של המאניה שלו היא באמת חולנית מצד החברה. אני חושבת שאנחנו צריכים רגע לתת לבן אדם לבקש עזרה, כי כל מה שהוא אומר זו זעקה לעזרה. בעיניי, הסיפור הזה ומה שהוא אומר על החברה שלנו מדאיג אותי יותר. מייחסים לזה רצינות. אני אומרת שאני רוצה להתייחס לזה בחמלה הראויה.
"אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה להיות אדם באמת חולה ושהכימיה במוח שלו היא לא בשליטתו, וגם לא הדברים שהוא אומר. מה שמדאיג אותי זה הכותרות שנותנים לזה וההשפעה שיש לזה על החברה. אני מרגישה שהכל פתאום נהיה הרבה יותר קיצוני".
לגר: "אני חי בעולם משלי. יש אנטישמיות, למשל כשנבחרת מרוקו ניצחה במשחקים במונדיאל אז פתאום בשאנז אליזה ראית בין דגלים של מרוקו מישהו מניף דגל פלשתין, כאילו תמיד מחפשים להכניס את הנושא הזה. מצד שני, לא ידעתי עד כמה לאנשים אין מושג לגבי מה זה ישראל. כשהם פוגשים אותי הם מאוד מופתעים. הם לא מדמיינים מישהו שנולד בישראל שנראה ומדבר ככה, וזה משנה אצלם משהו".
"אני מודע לזה שזה קשור למראה שלי, אבל באמת שאנשים מתעניינים ושואלים. כשהשתתפתי עכשיו בתוכנית בצרפת אז ראיתי תגובות של יהודים צרפתים שפחדו עליי, כי חשבו שיעשו לי משהו כי אני מישראל. ואני בכלל לא חשבתי על הדברים האלה. כשהציגו אותי בפעם הראשונה בתוכנית, הציגו דגל ישראל ענק בטלוויזיה הצרפתית והתגובות ברשת היו חיוביות, חוץ מכמה שעסקו שהתייחסו לנושא הפלשתיני ולא היו מופנות אליי אישית".
ברזילי: "זה סופר-מעניין מה שסטפן אומר, כי גם אם יש אנטישמיות והיא קיימת, היא מתלבה בכל פעם שאנחנו בוחרים לדבר עליה. יש מצב שאנחנו בוחרים להאכיל את המפלצת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו