עם כריזמה שיש רק לו - אנדריאה בוצ'לי סחף את בלומפילד

יותר משעתיים נמשכה הופעתו של הטנור האיטלקי אנדריאה בוצ'לי באיצטדיון בלומפילד ביפו. שעתיים ארוכות שבהן אפשר היה לנסות ולעמוד על סוד הצלחתו של בוצ'לי והקסם שהוא מהלך על רבבות מעריציו.

ואמנם אלפים מילאו את האיצטדיון היפואי במה שהייתה הופעה חריגה בממדיה ביחס למקובל בעולם המוזיקה הקלאסית. על הבמה בבלומפילד הצטופפו התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומקהלת גארי ברתיני, שתיהן בהרכבים מלאים, מגובים בהגברה מסיבית (שעיוותה את הצליל הטבעי של התזמורת), במסכי ענק ופעלולי תאורה, שהם בלתי נמנעים בהופעות מסוג זה.

קצת על האווירה מסביב. זה היה אחד המופעים היקרים של השנים האחרונות (400 שקלים למושב ביציע, הרבה-הרבה-יותר מזה למושב קרוב לבמה), וריח הכסף אכן הורגש באוויר. עשירי ישראל, מתוקתקים וענודי מותגים, גדשו את כר הדשא (שכוסה ביריעות פלסטיק), והעשירים קצת פחות, הסתפקו ביציעים וסדרנים מיומנים השגיחו שהאוכלוסיות לא יערבבו ביניהן, חלילה.

גם מפורסמים נצפו, כמובן, פה ושם. פוליטיקאים ידועים, אנשי ברנז'ה, ואפילו קוונטין טרנטינו אחד שנראה מרוצה מתמיד מהפרק הישראלי בחייו. האם זה הקהל של האופרה הישראלית? של הפילהרמונית? לא בדיוק. לבלומפילד אתמול הגיע אתמול קהל שמבקש בידור איכותי, אבל לא איכותי מדי. ורדי? בסדר, אבל רק להיטים, ושלא יהיה ארוך מדי.

אך אולי ההשוואה לעולם הקלאסי אולי אינה במקומה. אמנם מהרמקולים נשמעו, לפחות בחלק הראשון, יצירות קלאסיות של מלחינים כמו ורדי ופוצ'יני, אבל הרושם הכולל היה של מעין מופע כישרונות מתמשך.

הזרקור היה כמובן על בוצ'לי, אך במשך הערב הופיעו על הבמה אורחים שונים: הבחורה שליוותה את הטנור העיוור לבמה התגלתה פתאום כרקדנית, בתו של בוצ'לי עלתה לשיר איתו את "הללויה" של לאונרד כהן, ומיד אחריה עלה גם בנו המצודד לשני שירים משלו. בין לבין שרו סופרן וטנור אנונימיים, חלילן ניגן קטעים מתוך "הטוב, הרע והמכוער" ואפילו שירי מיימון צצה לפתע, בלי הקשר ברור, לשיר את להיטה "השקט שנשאר".

ומה באשר לבוצ'לי עצמו? אודה ואתוודה שתופעת בוצ'לי מתעתעת בי. כטנור אופראי הוא פשוט לא מספק את הסחורה. הצליל שלו שטוח, יבש וחסר עומק, ואין לו כל הבעה או ברק. כשהוא שר ורדי הוא נשמע כחובבן. אני מתקשה להאמין שהיה עובר אודישן לבית אופרה כלשהו בעולם. ובכל זאת, בוצ'לי בן ה-63 מכר יותר מ-70 מיליון תקליטים ואין טנור בסביבה שמתקרב למספרים האלו.

האם הצלחתו של בוצ'לי נעוצה בכריזמה שלו? זו כריזמה מן הסוג השקט. בוצ'לי מדבר לקהל אך בקושי, הוא מתנצל על נגינת הגיטרה שלו, מתבדח על כמות הזמרים במשפחתו, ונראה באופן כללי נבוך מהסיטואציה. אך המבוכה נעלמת כשהוא שר.

אז, משהו בפניו, במאמץ הניכר בגרונו, משהו בריכוז שלו, בהתמסרות שלו לרגע, בעיניו העצומות תמיד בשעת שירה, כובש את לבבות המעריצים. ולמבקרים לא נותר אלא להתבונן מן הצד בפליאה בקהל אסיר תודה שמחא כף במשך עשרים דקות ארוכות עם תום המופע. תשואות כאלו אין גם בפילהרמונית.