הזירה הלשונית: המציאות של הדרמה

צילום: מארק ישראל סלם // כל העולם במה. בנימין נתניהו

"ההודעה הדרמטית" של נתניהו תפסה את הכותרות מהסיבות הלא נכונות, גם מבחינתו. 'דרמטית' היא לא הייתה, וזאת סבר על פי סקר חדשות עשר הרוב הגדול של הציבור. לצד תוכנה, השנוי במחלוקת משפטית, זה הזמן לשפוך אור על השימוש במילה הזו, 'דרמטי'.

המקור, כמובן, מעולם התאטרון. 'דרמה' היא ביוונית ובלטינית הצגת תאטרון, ומכאן שם התואר, 'דרמטי'. השימוש בשם התואר הזה כדימוי לדבר מה מסעיר, משנה מציאות, מספר על סוג של היפוך תפקידים. בתיאטרון, הדרמה היא עיצוב אמנותי של חומרי המציאות. עם הזמן התפקידים התהפכו: המציאות היא דימוי של הדרמה, והאירועים שלה הם על פי הקביעה השייקספירית שהפכה לקלישאה, "כל העולם במה".

להיפוך התפקידים הזה דוגמאות רבות נוספות. חלקן מעולם התאטרון. התנהגות אקסצנטרית או מוגזמת היא "תיאטרלית". מי שפורץ בצווחות זעם על זולתו "עושה סצנה". עם מותו של אדם חשוב "יורד המסך" על חייו ופעולותיו. שלא לדבר על הביטוי הרב-תרבותי "זו כבר אופרה אחרת". הפדיחה בשידור חי שעוד ידובר בה בהמשך של נאוה בוקר היא "אתנחתא קומית" בימים סוערים אלה.

גם הקולנוע והטלוויזיה נוטלים את חלקם כתשתית להדמיית המציאות. אירוע מסעיר הוא "כמו בסרטים", אירוע מטריד הוא "סיפור מהסרטים". אדם למוד ניסיון יאמר על אירוע שעבר "בסרט הזה כבר היינו". מי שאינו מבין את המציאות "חי בסרט", או כפי שאמרו לפני עשרים שנה "התקשרו מבלוקבאסטר וביקשו שתחזיר להם את הסרט שאתה חי בו". מי שחייו מלאים מהמורות וייסורים "אוכל סרטים", מונח הנשמע גם בקהילת הסטלנים. סיוט מתמשך הוא "סרט אימה". סיפור עסיסי על חיי המשפחה והחברה של ידוענים הרצופים בבגידות ובסכסוכים הוא "טלנובלה", וכתבה מזילת דמעות על טרגדיה אנושית היא "סרט טורקי". וכמו שאמרו פעם על כך שהמציאות רק הולכת ונעשית מרתקת ומסובכת יותר: "זה רק היומן", זכר ליומני החדשות שהוקרנו לפני סרטי קולנוע בשנות החמישים. גרסה מעודכנת: "זה רק הפרומו". בענייני בחירות, ביבי ושרה, שימועים ועימותים – ההודעה הדרמטית של השבוע היא רק היומן.

כל ישראל חברים. ברשת

"אני רק משתפת" אמרה נאוה בוקר בפנים סמוקות לאחר שמיהרה לצטט פייק ניוז בוטה שהגיע אליה בווטסאפ לעיניהם המשתאות של אורלי וגיא. הטוקבקייה געשה במגוון ואריאציות על "לא העיפרון הכי חד בקלמר", אבל בהיבט הלשוני נדרשות שתי הערות.

"אני רק משתפת" מייצג את הלך הרוח של העולם הסמרטפוני שאותו עיצב סטיב ג'ובס, שבו ככל שהטלפון הופך חכם יותר, משתמשי הטלפון, כלומר, אנחנו, ההומו סאפיינס, הופכים טיפשים יותר. במקום טקסט קוהרנטי המביע רעיון שלם, נסחף הקשב האנושי ב'פיד' של חצאי משפטים וקטעי מילים המתאימים לפלטפורמות המתחלפות ברשת. ההיררכיה בין אמת ושקר, בין המבוסס למצוץ מן האצבע והמניפולטיבי מתמסמסת מול מצוות 'השיתוף', שהיא מנוע הצמיחה הגדול של הרשת.

הפועל "לשתף" אופייני למונחי רשת המצביעים על אתוס מעין-קהילתי, שאליו מצטרפים גם "חבר" (בפייסבוק ודומיו) ו"קהילה". ה'שיתוף' הוא דיגיטלי, שיתוף עם אנשים (או בכינוים העדכני 'משתמשים') שאת רובם לא ראה המשתף מעודו ולא יראה, והם חסרים את היסוד המכונן של 'שיתוף': יחסי גומלין, יחסי קח ותן, פעולות הנעשות יחד. הקיבוץ הישן ז"ל היה בנוי על יסודות השיתוף (והשוויון), ולסוציאליסטים קראו בתקופת התחייה "שתפנים". האמרה "כל ישראל חברים" ואתה המילה המכוננת 'חבר' המשוקעת באתוס הישראלי עברו אל הרשת, ועכשיו כולנו, כל ישראל, ובעצם כל העולם, חברים. לכאורה.

מהם המקורות שלך? נאוה בוקר // צילום: אורן בן חקון

עשיר כמו קרח ובלתי מיליונר

אחת מאושיות ההווי של ראשון לציון, שהוצג במילון ראשון לציון, הוא הפרלמנט של רישון. בחבורה הזו, שכללה בין היתר את יהושע הידוע, את לייזר המפוזר ואת איציק הצ'מפיון, בלט זאב (דוק) מאירוביץ, בן למשפחה ראשונית ותיקה. בין יתר מעלותיו הוא נהג לתבל את דבריו בשיבושים מקסימים, מכוונים, או שלא.

להלן מקבץ שיבושי דוק, על פי הספר "הפרלמנט של רישון" שכתב אורי פורת. פורת מציין שהשכלתו הפורמצלית של דוק הנ"ל הסתיימה בכיתה ג', וכי הוא נהג להרצות על יהדות ליטא וקובנה, למרות שלדעת רשעי רישון העתיקה לא היה לו מושג היכן הן נמצאות על המפה.

בהרצאותיו בפני קהל על תקופת השואה נהג לומר שהיהודים הלכו אל מותם "ככבשים לצאן".

כאשר מישהו מחברי הפרלמנט דיבר על נושא בטחוני קפץ דוק ממקומו וקרא "הס, בלום ת'פה, קירות לכותל!".

כאשר דוק הסכים עם זולתו נהג לומר "יש בזה בגו".

כאשר נסחף בתיאור עושרו של מישהו אמר שהלז "עשיר כמו קֶרַח".

כאשר התלהב מאדם עתיר נכסים סיפר: "אל תשאלו, האיש הזה הוא בלתי מיליונר".

כאשר חזר מהרצאה בפני תלמידי בית ספר אמר: "הייתם צריכים לראות באיזה עיריית כבוד התייחסו אלי".

כשרצה לרמוז שהוא מחזיק סודות כמוסים הודיע "אני מנוי מלדבר".

פעם כעס על סנטורים אמריקניים שמתחו ביקורת על ישראל: "חלאס, כבר אי אפשר לסמוך על הסָניטָרים האלה".

כאשר פרצה שביתה בעירייה הסביר: "העובדים דורשים תשלום רדיו-אקטיבי".

בדיון על יום האהבה מתח ביקורת על "ההומו-סוציאליסטים הממלאים בזימתם את גן העצמאות בתל אביב", ובהזדמנות אחרת זעם על "המפלגה הסקסואל-דמוקרטית" בגרמניה.

דוק היה טוב בחשבון. השמאלנים והקומוניסטים היו בעיניו "גיס שישי", והתקשורת "המעצמה השמינית".

וכשעמוס, האנציקלופדיה של הפרלמנט, העז לתקן אותו על טעות היסטורית סילק אותו דוק מהישיבה: "אבקשך לעזוב את המקום, אתה לא תהיה לי כאן פיליבּאסטֶרְד".

הומו-סוציאליסטים ברחובות ירושלים // צילום: נעם ריבקין פנטון

מצנצנים, מתרנים ומשיחים במסיחון

ועוד חידושי לשון של ילדים וגדולים. אלון כותב: "בִתי תלמידת כיתה ג, ובבית הספר המורות משתמשות במילה "לְתָרֵן", כשהכוונה לביצוע תורנות מסוימת בין התלמידים. הילדה מספרת "תירנתי", "מחר אני מתָרֶנֶת". האם נכון להשתמש בהטיות אלו?". חידוש מצוין, יצחק. ובוודאי נכון.

שרית כותבת: "בעלי ואני מייצרים טחינה. את הטחינה אני שמה בצנצנת ולפעולה קוראת צנצון. ובהטייה: לצנצן, מצנצנת וכו'. האם קיימת המילה בעברית?" חידוש נהדר, ועכשיו גם קיים בעברית. מזכיר חידושים שהתקבלו כמו לניילֵן (לצפות בניילון, פועל צבאי נפוץ) ולבקבֵק (למלא בקבוקים), שגם הם עלו מלמטה, מצורכי השימוש היומיומי.

עוד מישראל היום

יצחק כהן מציע עבור 'טלפון חכם' את החידוש 'משיחון', שיתרונו שהוא נשמע גם 'מסיחון'. יצחק מסביר: "משיחון לפי תפקידו, מסיחון לפי תוצאתו – הרי הוא הגורם מספר אחת להסחת דעת".

מסיחונים // צילום: REUTERS/Michael Kooren

מה באמת אמר אברהם שפירא

תגובות רבות הגיעו בעקבות הדיון המלומד ב"נאום החרא" של אבי גבאי. גיורא שנר כותב: "בספר מלכים ב' מופיעה המילה 'חריונים' שעל פי הפרשנות המקובלת על ידי רוב הפרשנים, היא הֶלְחֵם של 'חרא של יונים', ולכן נקבע שהקרי יהיה 'דביונים'".

ד"ר אלישע פרוינד מביא עדויות למקור המילים השימושיות בתחום פעולת המעיים העתיקה. "הפרוטו הינדו-אירופאית קראה לזה kakka. משם התפשטה ליוונית kakke וללטינית cacare. גם הפיפי הגיע אלינו מלעז, גלגול של pissiare בלטינית וולגרית. החלופה העברית 'להשתין' מגיעה מאכדית: ishtin".

עופר גביש תוהה: "האם יש סימוכין לכך ששפירא טען ששינו את דבריו, ושבעצם אמר "זה נוער זה, זה בררה?". לדעתי זו המצאה של גמזו בשיר "סימן שאתה צעיר", למען שמירה על נקיון הלשון, כשכולם הבינו בדיוק מה אמר שפירא. ואילו יוסף הלחמי טוען כי "ביום הולדתו ה-95 שמעתי מפיו ממש הכחשה נמרצת לדופי שהוטל בו, והודעה נרגשת שהנוער שלנו הוא 'פרימה'". ילקוט הכזבים, מכל מקום, מביא את הגירסה המקורית: "אתם נוער אתם? אתם חרא!", במהדורה המוערת כבדת המשקל של הילקוט נכתב שיש כמה גירסאות למשפט, וחלק טענו שאמר 'בררה', אך אין סימוכין נוספים.

שאלת השבוע: פסיקים

דור גבאי כותב: "בצבא שירתתי תקופה מסוימת, תחת מפקדת דקדקנית בשפה העברית. למעשה השפה הייתה בשבילה כלי לגאווה ולהאדרה עצמית. היא הייתה מקפידה במיוחד, בכתיבתנו החיילים, ובכתיבתה, לשים את הפסיק, בכל פינה, נידחת, של משפט. דעתי הייתה שפסיקים נוצרו כדי להקל על הקריאה, ולזרז את הבנת המשפט. כאשר, דעתה הייתה, שיש כללים, מוקפדים וברורים, היכן יש לשים את הפסיק, וכי, אין לעבור עליהם! ומה דעתך?".

המפקדת טעתה טעות גדולה המעידה על אי הבנת רוחה של השפה, העברית בפרט וגם ביחס לשפות אחרות. פסיקים מרובים הם מחלה סגנונית. הם קוטעים את רצף הקריאה ולעיתים קרובות גם את הבנת הטקסט. הפסיק מייצג מעין קצב נשימה של הטקסט, ויש לקבוע אותו על פי תחושת הכותב ולא על פי נוסחאות, בוודאי לא להציב פסיקים באופן גורף.