האונס המחריד, השיקום והחיים שבנתה: מתקשרת הסלבס בראיון

בגיל 14, עדי גבעתי עוד הייתה נערה תמימה, תלמידה טובה שאהבה לקרוא אנציקלופדיות ולחיות בתוך עולם מוגן יחסית. נסיעה אחת באוטובוס, בניגוד לבקשת אמה, שינתה את חייה לחלוטין. לדבריה, היא נחטפה מתחנה מרכזית על ידי אדם זר, הובלה ליער ונאנסה באלימות קשה, כשהיא מאוימת בסכין.

במשך שנים היא נשאה את האירוע בתוכה כמעט בלי מילים, בזמן שהטראומה חלחלה לכל תחום בחייה: ההתנהגות שלה השתנתה, היא הפכה אלימה, איבדה חלקים מזיכרונות גיל ההתבגרות, ובהמשך חוותה התקפים גופניים ומשבר נפשי עמוק. רק בצבא, כשקב"ן שאל אותה ישירות אם נפגעה מינית, הצליחה לראשונה לומר בקול את מה שעברה.

אלא שמתוך אותו שבר נבנתה בהמשך דרך חיים חדשה. גבעתי (37), אמא חד-הורית, יוצרת תוכן רוחנית ומתקשרת, מספרת כי דווקא במהלך האונס חוותה לראשונה את מה שהיא מפרשת כיום כחיבור לעולם הרוחני. במשך שנים היא ניסתה להבין את החוויה, טיפלה בעצמה, בנתה קריירה ניהולית בכירה ובהמשך עזבה אותה לטובת עולם התקשור והליווי האישי.

כיום היא מפעילה עסק מצליח, קורסים וסדנאות ומלווה נשים ואנשים בתהליכים של זוגיות, משברים וטראומה. בריאיון לפודקאסט "Stars" של אסף הדר היא חוזרת לרגעים הקשים ביותר בחייה, אך גם מסבירה כיצד הפכה את הכאב למקור של שליחות: "אני לא יכולה להגיד היום שהטראומה מנהלת אותי", היא אומרת, "אני חושבת שאני יודעת לנהל אותה כבר - אבל היא עדיין טראומה".

"המגדל צריך להתמוטט כדי לבנות אותו מחדש"

מתי הבנת שהעולם הרוחני הוא לא רק משהו שאת חווה, אלא גם חלק מהייעוד שלך?

"זה לא הגיע ביום אחד, זה הגיע מסיפור חיים. אני מאוד מאמינה. בעצם, אני יודעת - שיש נשמות שמגיעות לעולם עם תפקיד. הדרך שלהן הרבה פעמים מאוד לא פשוטה, כי כדי להבין את הייעוד הן צריכות לעבור דרך כאב וחוויות".

"אני תמיד אומרת שהמגדל צריך להתמוטט כדי שתדע איפה לבנות אותו מחדש. החיבור הראשוני שלי לעולם הזה הגיע מתוך אחד הסיפורים הכי טראומטיים וקשים שעברתי. אני לא יכולה להגיד שאני מודה עליו, כי הוא נורא קשה, אבל שם פגשתי את זה בפעם הראשונה. עם השנים ניסיתי להבין מה זה. אני אדם מאוד חוקר, אני צריכה להבין ולתרגם כל רגש וכל דבר שקורה לי. בגיל 14 לא היו לי כלים להבין את מה שעברתי, אבל זה הלך איתי לאורך הדרך, והחיים הביאו לי עוד ועוד הבנות".

כשאת מדברת על אותו אירוע, את חוזרת לגיל 14. מי הייתה עדי לפני אותו יום?

"הייתי ילדה מאוד חנונית. הייתי הולכת לישון וקוראת כרכים של בריטניקה לנוער. הייתי בכיתה טובה, ילדה נורמטיבית, תמימה מאוד ונאיבית. זו הייתה תקופת האינתיפאדה ואמא שלי לא הסכימה לי לנסוע באוטובוסים".

"בגיל 14 המריתי את פיה, שזה מבחינתי היה הדבר הכי נועז שעשיתי אז, ונסעתי בלי שהיא תדע לתחנה המרכזית בטבעון. שם נחטפתי על ידי אדם זר שלא הכרתי. הוא לקח אותי באוטו שלו ליער ואנס אותי בצורה מאוד אלימה. מבחינתי זה היה גם סוג של ניסיון לרצח".

מה עובר בראש של ילדה בת 14 ברגע כזה?

"הייתי בטוחה שרוצחים אותי. אני זוכרת שהדבר שראיתי בראש היה האכזבה של אמא שלי. חשבתי שהיא תגלה שרצחו אותי בגלל שנסעתי באוטובוס בלי שהיא יודעת. חשבתי שלא אספיק להיפרד ממנה. במהלך האונס ניתקתי את עצמי. אני זוכרת שדיברתי אליה בראש ואמרתי לה: 'אמא, סליחה, אני אוהבת אותך'. היה לי סכין על הצוואר, הוא משך לי בשיער והייתה אלימות מאוד קשה".

את מתארת שדווקא בתוך אותו אירוע חווית בפעם הראשונה משהו שאת מפרשת כיום כתקשור. מה ראית?

"היה שלב שבו הוא כיבה לי סיגריה על הישבן. אני זוכרת את תחושת הצריבה, ובאותו רגע ראיתי דמות. אני לא יודעת אם לקרוא לזה מלאך או צדיק. זו הייתה דמות מבוגרת, מאוד מוארת, שאמרה לי שאני אהיה בסדר, שאני אחזור לאמא שלי ושאמא שלי מחכה לי בבית".

"זה היה בתוך המעשה. כל הפוקוס שלי עבר לדמות הזאת. אני באמת חושבת שזו הייתה ההשגחה שלי באותו רגע, כי לא הרגשתי את הכאב הפיזי, את המכות ואת האלימות".

ניסית להתנגד?

"לא. קפאתי. הייתי בתוך רכב, הפוכה, כשביד אחת יש סכין וביד השנייה מושכים לי בשיער. הייתי באיזשהו ניתוק. עם השנים עשיתי שחזור עם מטפלת וחזרנו למקום האירוע כדי לטפל בזה, ולכן חלק מהזיכרונות נהיו חדים יותר. אבל הרבה מזה נשאר כמו פלאשים מסרט".

מה קרה כשהאירוע הסתיים?

"הוא לקח אותי לאזור עתלית, וכל הדרך איים עליי. הוא אמר שהוא יודע איפה אני גרה ואיפה ההורים שלי גרים ושהוא יהרוג אותם. הוא לא הוריד אותי בבית, אלא בכניסה לעתלית. אני זוכרת את עצמי הולכת משם ברגל לפנות בוקר, ילדה בת 14, מדממת, שרוטה וחבולה".

"מכוניות עברו, גם ניידות עברו, ואף אחד לא עצר. זה אחד החלקים שהיו לי הכי קשים לעיכול. אחרי טראומה אתה בשוק, אתה לא יודע מה נכון לעשות, ויש מאה אלף מחשבות בדקה – ואף אחד לא עוצר".

החוויה הזאת שינתה את האמון שלך באנשים?

"לגמרי. אני חושבת שהמערכות הגבריות שהיו לי אחר כך בחיים עברו שנים של השפעה מהאירוע הזה. רק היום אני מרגישה שהן עוברות תיקון".

"הפכתי לילדה מאוד אלימה"

כשחזרת הביתה, סיפרת לאמא שלך?

"לא. אמא שלי חשבה שאני ישנה אצל חברה. היא הייתה יוצאת לעבודה בחמש בבוקר, ואני זוכרת שחיכיתי מאחורי החומה של הבית עד שהיא תצא כדי שהיא לא תראה שאני חבולה ושקרה לי משהו. היא לא ידעה מה קרה, אבל היא הבינה שמשהו קרה כי ההתנהגות שלי השתנתה בקיצון".

"מילדה עדינה, נאיבית וחנונית שקוראת אנציקלופדיות, הפכתי לילדה מאוד אלימה. הייתי מרביצה לכל מי שדיבר איתי. בכיתה ט' העיפו אותי מבית הספר אחרי שזרקתי שולחן על מורה. לא באתי מבית אלים ולא הכרתי התנהגות כזאת - פשוט לא ידעתי איך לפרוק את הכעס".

המשפחה ניסתה להבין מה עומד מאחורי השינוי?

"אמא שלי לקחה אותי בערך לכל המטפלים במדינת ישראל. היא הייתה בטוחה שזה קשור לגירושים מאבא שלי. בשלב מסוים אמרתי שעברתי אירוע קשה ושנגעו בי, אבל לא סיפרתי בדיוק מה קרה. אני חושבת שגם אמא שלי לא יכלה להתמודד עם זה. היא עברה משבר לא פחות משלי כשהיא גילתה".

"אז אפילו קצת כעסתי עליה, כי הרגשתי שאני צריכה לשמור עליה כשאין לי אנרגיה לשמור על עצמי. היום, כשאני אמא בעצמי, אני מבינה אותה אחרת. אני לא יכולה לדמיין מה הייתי מרגישה אם הייתי מגלה שהבת שלי נפגעה ואני לא הייתי שם כדי להציל אותה".

כמה שנים שמרת את הסיפור בפנים?

"ארבע או חמש שנים, עד הצבא. אין לי ילדות מהשנים האלה. אין לי כמעט זיכרונות. אם תשאל אותי היום על חוויות מגיל ההתבגרות, הרבה מזה מחוק. בטראומה כל האנרגיה הולכת לעטוף את הדבר הזה, לשמור עליו ולשרוד אותו. הדחקתי".

ומה גרם לך לבסוף לדבר?

"ביום הראשון של הטירונות במחנה 80 העמידו אותנו בחי"ת, והיו שם עצים גבוהים. המקום נראה לי בדיוק כמו המקום שבו עברתי את האונס. הגוף שלי פשוט התנתק. חטפתי התקף אפילפטי ראשון, התמוטטתי והתחלתי לפרכס. אחר כך היו לי התקפים נוספים בתקופת הצבא".

"המפקדת שלי, מלי, הרגישה שמשהו קורה ושלחה אותי לקב"ן. והוא פשוט שאל אותי ישירות אם פגעו בי מינית. אף אחד לא שאל אותי את זה קודם. כשמישהו סוף סוף שאל - התפרקתי והצלחתי להגיד את זה".

איך הרגשת אחרי שהסוד נחשף?

"התקשרו לאמא שלי ולאבא שלי והם הגיעו לקחת אותי. התביישתי מאוד. היה לי קשה להסתכל עליהם. הרגשתי אשמה, כאילו אכזבתי אותם בזה שלא סיפרתי במשך כל השנים האלה. נתתי לאמא שלי לעבור שנים מאוד קשות איתי בלי שהיא מבינה למה אני בורחת, מתנגדת ורבה עם כולם".

איך הם הגיבו?

"אבא שלי לא דיבר איתי על זה אף פעם, גם לא עד היום. היחסים בינינו מורכבים והוא לא היה נוכח לאורך החיים שלי. אמא שלי גם לא נגעה בזה הרבה שנים. אני חושבת שהיא פחדה ולא ידעה מה נכון להגיד, אבל היא כן לקחה אותי לאנשי מקצוע ולא ויתרה עליי, ונתנה לי המון חום ואהבה".

"רק אחרי שעשיתי טיפול בהיפנוזה ושחזור של הטראומה, וחזרתי למקום האירוע עם המטפלת שלי, הצלחתי באמת לספר לה הכול. היא בכתה. עד היום, כשאנחנו מדברות על זה, היא בוכה".

בגיל 19 הגעת שוב לנקודת משבר קשה. מה קרה שם?

"היה לי ניסיון התאבדות. לקחתי הרבה כדורים, פינו אותי לבית החולים ועשו לי שטיפת קיבה. אבל אני לא יודעת אם באמת רציתי למות. אני חושבת שרציתי להרים דגל ולהגיד: אני לא יכולה יותר, תראו שיש פה נפש".

"חשוב לי לשתף בזה כי חשוב לי שאנשים יראו לאילו תהומות נפשיים אפשר להגיע - וגם מה אפשר לעשות אחר כך ואיך אפשר להשתקם. אני מרגישה שיש לי שליחות גדולה בזה".

הטראומה שנשארה בגוף

את אומרת שטראומה לא פשוט נעלמת. גם היום, שנים אחרי, יש רגעים שבהם הגוף מחזיר אותך לשם?

"כן. ממש השבוע הייתה לי הצפה. הלכתי לדיקור כי כל הגב שלי היה תפוס. כשהגעתי הביתה ונכנסתי להתקלח ראיתי סימנים כחולים וסגולים על הגב, ובאותה שנייה חזרתי לעדי בת ה-14 שהסתכלה על הגוף שלה אחרי האירוע".

"חטפתי סחרחורת, הזעות ודופק מהיר. הגוף מגיב לפעמים עוד לפני שאתה מבין למה. דברים נשארים במערכת העצבים כמו תיקיות, וברגע שמשהו נוגע בנקודה הזאת - המגירה נפתחת. היום יש לי יותר כלים להחזיר את עצמי להווה. אני יודעת לחבק את זה ולהבין שזה חלק ממני".

נשארו גם הרגלים מהטראומה?

"כן. עד היום אני מתקלחת חמש או שש פעמים ביום. אני חושבת שיש לזה קשר למה שקרה. בכל פעם שאני יוצאת מהבית וחוזרת אני מרגישה צורך להתקלח. גם שטיפת הידיים נשארה שם".

הטראומה עדיין מנהלת אותך?

"היום לא. יש משהו בזה שאני מטפלת באחרות, אני גם מטפלת בעצמי כל יום. מגיעות אליי הרבה נשים בגלל שהן מכירות את הסיפור שלי ורואות איפה הייתי ואיפה אני היום. כשאני מלווה אותן, אני כל הזמן מחיה את הסיפור מחדש, מחבקת אותו ומשחררת אותו".

"יש רגעים שהם רק שלי מול עצמי והם יותר קשים, אבל אני לא יכולה להגיד שהטראומה מנהלת אותי היום. אני חושבת שאני כבר יודעת לנהל אותה. אבל היא עדיין טראומה".

באיזה שלב החלטת לעזוב קריירה ניהולית וללכת אחרי העולם הרוחני?

"זה הגיע רק אחרי שנים של טיפול בעצמי. לא התחלתי לטפל באנשים בזמן שאני עדיין בתוך הטראומה. לפני זה הייתי שכירה בתפקידים ניהוליים מאוד בכירים. לאורך הדרך כבר ידעתי שיש לי את העניין הזה עם תקשור. הייתי לומדת, חוקרת, עושה את זה לחברות, למדתי טארוט, הייתי פותחת בקלפים והתחלתי לראות שהאינטואיציות שלי טובות ושדברים שאני אומרת באמת קורים".

"כשהגעתי לתפקיד בכיר מאוד ששאב ממני המון אנרגיה, התחלתי לשאול את עצמי אם כל האנרגיה שאני משקיעה שם באמת הולכת למה שאני רוצה לעשות בעולם. הבנתי שלא. הייתי מצליחה, אבל רציתי להצליח במשהו שאני באמת מרגישה מבפנים".

הצורך להיות כל הזמן בעשייה היה גם מנגנון שליטה?

"אני חושבת שכן. לימדתי את עצמי שאני יותר בשליטה כשאני כל הזמן בתנועה ובתעסוקה. גם כשהייתי שכירה בחרתי תפקידים שבהם אי אפשר לנוח לרגע. לקחתי את זה גם לחיים העצמאיים שלי".

"אחד השיעורים הכי גדולים שלי בשנה האחרונה הוא לדעת לשחרר את השליטה הזאת. גיליתי שדווקא כשאתה משחרר וסומך על עצמך, דברים יכולים לקרות בצורה הרבה יותר הרמונית ופחות מתוך סטרס".

את מספרת שהסיפור האישי שלך גורם לנשים במצבי קיצון לפנות אלייך. עד כמה האחריות הזאת מגיעה רחוק?

"לפני שבועיים הייתה אצלי משטרה בבית. זה כבר הסיפור החמישי שבו מישהי מחליטה להתאבד, ובמקום להתקשר לפסיכולוג או לפסיכיאטר היא מתקשרת אליי. אני תמיד אומרת שאני לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית, ולכן כשיש מצב כזה צריך לדווח ולערב את אנשי המקצוע".

"במקרה האחרון זו אישה מהמגזר שעברה אונס קבוצתי. אני מלווה אותה כבר שנתיים. היא הייתה מאורסת, בן הזוג שלה גילה מה קרה לה וביטל את האירוסים. היא הגיעה לקצה מאוד לא טוב. הצלחנו למנוע את ההתאבדות ואנחנו עדיין בקשר".

יש לך לדברייך רשימת המתנה ארוכה מאוד. איך את מתנהלת כשמגיע מקרה כזה?

"אני לא יכולה לסובב את הגב למקרים האלה. גם אם אין לי תורים שנה קדימה, זו מישהי שאני אפתח עבורה שעות אישיות שלי. כשאתה מבין את המשמעות של להיות שם, כסף, זמן ואנרגיה כבר לא מעניינים. מה שמעניין הוא להציל נשמה שנמצאת על הקצה, כי אני יודעת שאפשר".

איך את ניגשת למטופלות שחוו טראומה כשאת בעצמך לא פסיכולוגית?

"אין דרך אחת. אחד היתרונות שיש לי כמטפלת רוחנית הוא שלאנשים לפעמים קשה מאוד להגיד איפה הם נמצאים ומה קרה להם, כי ברגע שאתה אומר את זה אתה גם מכיר בזה. אני מרגישה שאני רואה דברים לפני שאומרים לי אותם".

"אם היה אירוע טראומטי, מבחינתי הדברים האלה חקוקים בנשמה. משם אני מנסה להבין איפה נוצרו אמונות מגבילות, איפה יושבת הטראומה ובאיזה שלב. ברור לי שזה לא משהו שנפתר בשיחת ייעוץ אחת".

מהקליניקה לקהילה גדולה

יש לא מעט אנשים שמסתכלים על תקשור בספקנות. איך את מתייחסת לביקורת?

"בכל תחום יהיו אנשים שיגידו שזה שטויות. בתחילת הדרך נתתי לזה הרבה יותר משקל. היום אני מבינה שיש אנשים שיתחברו ויש אנשים שלא, וזה בסדר. התפיסה של התחום השתנתה מאוד. היום מגיעות אליי משפחות מאוד עשירות בישראל, ואנשים מתייעצים איתי גם לפני עסקאות של סכומי עתק".

איך הדרך האישית הזאת הפכה בסופו של דבר לעסק, לסדנאות ולקהילה גדולה סביבך?

"זה לא היה משהו שקרה ביום אחד. במשך שנים למדתי, חקרתי, התנסיתי והתחלתי להבין שיש לי יכולת שאני רוצה לקחת למקום מקצועי. משם זה הלך והתפתח. היום יש לי קליניקה, קורסים וסדנאות, ואני פוגשת המון אנשים שנמצאים בתהליכים שונים בחיים שלהם".

"אני חושבת שאחד הדברים שבנו את הדרך שלי היה שלא ניסיתי להסתיר יותר מי אני. הרבה שנים הייתי במקום שבו פחדתי לדבר על העולם הזה, גם מול המשפחה. הרשתות החברתיות עשו לי איזשהו תיקון. אמרתי: זאת אני. ברגע שהפסקתי להתחבא, נבנתה סביב זה קהילה מאוד גדולה".

עד כמה הביקוש שאת מתארת גדול היום?

"יש בדרך כלל המתנה של בין שמונה חודשים לשנה לתור. לפני שלושה שבועות כבר סגרתי את ההמתנה של 2027 עד 2028. לפעמים מגיעות אליי נשים שמחכות כל כך הרבה זמן, וכשהן נכנסות לקליניקה הן מתחילות לבכות רק מההתרגשות. זה עדיין מצחיק אותי. אני אומרת להן: 'מה אני? אני בסך הכול בן אדם'".

"אני לא מסתכלת על עצמי כמו איזה סלב. אני משפיענית, יש לי קהילה, אבל בסוף אני בן אדם שיושב מול בן אדם".

את מספרת שהיום לא רק אנשים פרטיים מגיעים אלייך, אלא גם אנשי עסקים ובעלי הון. על מה הם מתייעצים איתך?

"היום המשפחות הכי עשירות בישראל מתייעצות איתי. יש אנשים ששואלים אותי על עסקאות של מיליארדים. לפעמים זה אפילו יותר מפתיע אותי מהסיפורים האישיים, כי אני אומרת לעצמי: איך נהיית מיליארדר בלי לסמוך על עצמך? הם יכולים לשאול אם לעשות עסקה או לא, אם היא תצליח או לא, אם יש בה ברכה או אין בה ברכה".

כשמדובר בהחלטות ששוות סכומי עתק, את לא מרגישה שהאחריות כבדה מדי?

"לא. אני מאוד סומכת על עצמי. אתה לא יכול להיות מתקשר טוב אם אתה לא מאמין שמה שאתה שומע לא הגיע אליך סתם. אני יודעת שיש אנשים שישמעו אותי ויגידו שזה שטויות, וזה בסדר. אבל בסוף היומן לא מתמלא סתם ואנשים לא חוזרים סתם. אנשים בשמות מאוד גדולים לא מגיעים במקרה. ומי שלא מתחבר לזה - זה גם בסדר. שיסמוך יותר על עצמו".

"כל התעשייה אצלי"

זמרים, שחקנים ואנשים שאנחנו רואים על המסך גם אצלך?

"כן. בתחילת הדרך אני לא אשקר, זה היה מדליק. פתאום הגיעו אליי אנשים שאני בעצמי הייתי מעריצה או מעריכה, ואז אתה מוצא את עצמך יושב מולם ומטפל בהם. היום זה כבר לא מרגש אותי יותר מאישה רגילה שמגיעה אליי עם שברון לב או עם משבר במשפחה. בסופו של דבר, בתוך החדר, כולם בני אדם".

ומה את מגלה על אותם אנשים שנראים מבחוץ מצליחים, בטוחים ונחשקים?

"שהם לא שונים מאף אחד. הם מדברים על אותם דברים. על המשברים שלהם בקריירה, על אם רוצים אותם מספיק או לא רוצים אותם מספיק, על מערכות יחסים. מה שהכי הפתיע אותי כשהתחילו להגיע הרבה אנשים מהתעשייה היה חוסר הביטחון. אתה רואה מישהו שממלא את מנורה או מופיע מול בריכות של אנשים, ואז הוא יושב אצלך בחדר והדבר הראשון שאתה מזהה הוא חוסר ביטחון פנימי ברמות הכי גבוהות".

ההצלחה העסקית הזאת היא חלק מהדרך שאת רוצה להציג החוצה?

"לא מזמן הציעו לי להשתתף בכתבה על נשים מתחת לגיל 40 והכסף שהן עושות, ולא רציתי. אני לא חושבת שזה הדבר שאני רוצה להציג על עצמי לעולם. אני לא מתביישת בהצלחה. אני עובדת, בניתי דרך ואני מאוד גאה בעצמי. אבל הכסף הוא תוצאה. מבחינתי, אם אין משמעות פנימית מאוד עמוקה למה שאתה עושה, אי אפשר להצליח ככה לאורך זמן".

מה המחיר שאת משלמת על כך שאת נחשפת מדי יום לסיפורים כל כך כבדים?

"המון כוחות נפשיים. שילמתי על זה מחיר. אני אדם מאוד רגיש ואני עדיין לומדת לעשות הפרדה. יש לילות בלי שינה בגלל סיפורים מסוימים, מחשבות על מישהי שהייתה אצלי ועל דברים שגיליתי בתוך הסיפור שלה. לפעמים אתה שומע דברים שקשה לתפוס אותם אנושית וערכית, וזה הולך איתך. זה גם השפיע מאוד על מערכות יחסים אישיות בחיים שלי".

"אני גאה בהצלחה שבניתי ובדרך שעשיתי, אבל הכסף מבחינתי הוא תוצאה. אם אין משמעות פנימית עמוקה למה שאתה עושה - קשה מאוד להחזיק דרך כזאת. ויש לה מחיר".