יש אנשים שהחיים מכינים אותם לזרקור מגיל צעיר, ויש כאלה שהזרקור מוצא אותם באופן בלתי צפוי. שון יפישין שייך לקבוצה השנייה. בגיל 13, בזמן שרוב הילדים תכננו טיולי בר מצווה, הוא כבר עבד ברפת וקיבל 13.5 שקל לשעה. בגיל שש, אביו עזב את המשפחה והשאיר אותם עם חובות. ובגיל 24, הוא נכנס לבית האח הגדול מבלי לדעת מה מצפה לו - ויצא ממנו כאחד הדמויות האהובות ביותר של העונה. עכשיו, כשהמצלמות כבר לא עוקבות אחריו 24/7, הוא מגלה שהחיים לימדו אותו משהו שום תסריט לא יכול היה ללמד: איך להישאר אמיתי כשהכול משתנה סביבך.
פודקאסט עם שון יפישין
בראיון אישי וחשוף ל"ישראל היום", יפישין פותח את הלב ומספר על הילדות בפריפריה, הדרך ליחידה מובחרת בצה"ל, הטראומה של שביעי באוקטובר, ועל החיפוש אחר אהבה אמיתית שלא תתפוגג מול המצלמות.
אתה נחשב לאדם יחסית שקט, נכון?
"בדיוק, זה לא שלא מרגישים אותי, מרגישים. אני לא אוהב את הדברים האלה. אתה יודע, מים שקטים חודרים עמוק, אחי, זה משפט שמלווה אותי. אני עם האופי שלי, אני בן אדם מאוד מאוד צנוע. באנו מפריפריה, אנחנו לא באנו מאיזה מקום מהגבוה. אנחנו בסדר, אנחנו נשארים תמיד עם רגליים על הקרקע, לא משנה באיזה מעמד אני נמצא. מי אני ומה אני. לפני איזה שבוע הלכתי לבקר מועדונית שגדלתי בה, אז ישבנו ודיברנו מול כל הילדים, והמסר הכי גדול שרציתי להעביר להם זה שתמשיכו להיות מי שאתם, לא משנה באיזה נקודה אתם נמצאים. כי לפעמים פנימייה, מועדונית, זה מקום כזה שאתה אולי פחות כמו כל השאר, פחות באים לאסוף אותך אחרי בית ספר עם איזה אוטו, אתה יודע. הולך ברגל למועדונית, לפעמים אתה לא מרגיש הכי וואו. וזה היה מסר מאוד מאוד חשוב והיה לי כיף, אתה יודע, נכנסתי לשם, הילדים קפצו עליי. אז תמיד להישאר צנוע, אחי, מי שאתה, זה הכי יפה".
זה מתקשר לילדות הלא פשוטה שעברת?
"ברור. אני חוויתי את זה. אבא שלי ברח בגיל שש, השאיר את אימא שלי עם שלושה ילדים, ילדות לא הכי וואו, אתה מבין? היום, כשאני מסתכל בדיעבד, אני באמת אומר תודה רבה על כל שנייה ורגע. אימא שלי היא באמת בן אדם מאוד מאוד חזק, לא כל אימא הייתה עוברת וממשיכה את הדבר הזה. היא יכלה בקלות לקום, ללכת, לשלוח אותנו. יכולתי לצאת בן אדם אחר. אבל בחרתי באמת, והיא כיוונה אותנו לדרך הכי טובה שיש. היום אחותי נשואה, ילדים. אחותי הקטנה גם. ממשיכים בדרך הכי טובה שיש. וזהו, מה נותר? נותר רק אנרגיות וחיוכים לגמרי".
איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה? שמחת חיים שאתה משדר, לעומת הילדות הקשה
"אני תפסתי את הדמות של האב. אתה יודע, ברגע שיש לך שתי אחיות בבית, ויש לי גם אח קטן, בן 13. ברגע שאתה תופס את הדמות הזאת שאין להם על מי להישען, ואני הוא הגבר היחידי בבית, אז זה יוצא לך באופן טבעי, את הכול אתה לומד. פתאום אתה לומד איך להתייחס יותר נכון לרגישות הזאת שפתאום אחותי מתבגרת, ופתאום אחותי הגדולה יוצאת עם גבר ואז היא שואלת אותך מה ללבוש או לאן ללכת. אז זה בא עם הזמן, ואימא שלי פורקת לך דברים שעוברים עליה. אז אתה יושב גם בלילות ויושב איתה ומדבר איתה. דברים שבאים עם הזמן. אני באמת אומר לך שאני לא מתחרט על שום שנייה ורגע. אני מסתכל כל יום לאחור, ואני אומר לעצמי שעשיתי משהו טוב".
אמרת בעבר שאבא שלך הפסיד את המשפחה ולא להפך. נאמר באותו הזמן מתוך כעס?
"ממש, לא. שום כעס. תשמע, אני אומר לך באמת, יהיה לי אופציה להיפגש איתו, לדבר איתו, ויש. יש אופציה. 20 שנה אנחנו בנתק. אימנתי צבא בחו"ל, ופתאום אחותי מתקשרת אליי לשיחת וידאו, בוכה. אני כזה, באותו רגע חשבתי לתפוס טיסה אליה במחשבה שקרה משהו. היא אומרת לי: 'אבא שלך התקשר'. אמרתי לה: 'מה, אתה יודע, 20 שנה, זה כאפה. מה זאת אומרת?. לא שאלתי אותה יותר מדי מה היה, יותר נתתי לה לדבר. הוא אמר לה הוא יודע שאני לוחם, ובצבא. וכמובן על שאר המשפחה. ואז הוא ציין בפניה שהוא מפחד לגשת אליי, ואם ארצה, אני אוכל להתקשר אליו".
"תשמע, לא שיתפתי עם זה, ולא יודע למה אני משתף אותך בסיפור הזה. יש אנשים בודדים, אבל הוא... בסיפור הוא כנראה לפני המלחמה באוקראינה ורוסיה, הוא היה גר באוקראינה. נפצע בעין או משהו כזה, והחליטו שהוא לא יכול להתגייס לצבא שם, והעבירו אותם לגרמניה. אז היום הוא מתגורר שמה. ואז אימא שלי אמרה לי: 'אני רק לא רוצה שיקרה לו משהו וכל החיים תהיה עם סימן שאלה'. מבחינתי הוא הפסיד, כמו שאמרת בהתחלה, הוא הפסיד משפחה. הוא הפסיד משפחה מאוד מאוד טובה. החולשה שלי זה המשפחה שלי. יש לי אימא לביאה, חזקה, יצאה מכל החובות שהוא השאיר אותה היום, סוף סוף יכולה לטוס לחו"ל וטסה לחו"ל".
אתה חושב שזה גם אחת מהסיבות שהתאהבו בך על המסך?
"כשאתה נמצא שמה, אתה לא מודע לכלום. תקשיב, לא ידעתי כמה אהבה ופרגונים שאני מקבל בחוץ. זה משהו מטורף. כשיצאתי, פתאום כולם אוהבים אותך, ובאמת תודה, זה לא מובן מאליו. באמת לא מובן מאליו, ואוהבים אותך ותומכים בך, ותשמע, זה משהו שהוא... בוקס ללב, מכיר את זה? זו החוויה."
פתאום קיבלת בוסט של אהבה ממקום הכי לא צפוי שיש, מאנשים שאתה בכלל לא מכיר.
"תראה, אני אגיד לך מה, בילדות שלי, כל הזמן התחלפתי. לא היה לי חבורה מגיל קטן, כל הזמן עברנו בתים שכירויות, ופתאום מעיר לעיר, מנתיבות לאשדוד, לאשקלון, אז כל הזמן זה היה כזה... תמיד הייתי, כמו שאתה אומר, לא נכנס למקומות, אבל דווקא בחבורות, גם אם הייתי מתחבר לאיזה חבורה לחודשיים, שלוש, ארבע, תמיד היה שון. כל אחד היה אומר לי, תמיד צריך שון אחד לידו. הייתי אהוב בסביבה שלי, אבל בתכלס היה רגעים מאוד קשים. היה רגעים קשים שלפעמים. חבר יכול לרדת לאילת עם המשפחה שלו, אני לא יכול לרדת לאילת עם משפחה, אימא שלי לא יכולה לסגור מלון לכולם, אתה מבין? עד שאני לא עובד, עד שאני לא מרוויח את הכסף, ובגיל 18 ו-19, שאני כבר נהיה עצמאי, רק אז אני מרשה לעצמי וגם זה, לא לקחת פתאום את אימא שלי או משהו כזה. אז נכון שהיום סגרתי מעגל ועם הכסף של המילואים. למשל עם הנופש של השלוש וחצי אלף מבצעי של המילואים שקיבלתי, סגרתי את זה לאימא שלי ולאחי הקטן, שהם ילכו לנפוש. אני בסדר, היום אני ברוך השם יכול לעזור לאחד האחים. וגם זה שהיה אמור ללכת אליי, נתתי להם. הכול בסדר. זה סוג של סגירת מעגל. ואם זה לתת לה היום עוד 1,000 שקל שתלך תיהנה עם אחי הקטן בחו"ל, או לאחותי. כל דבר קטן אצלנו זה משהו שהוא משפחתי וסוגרים מעגל. אתמול לא היה לי, לך היה, נתת. היום יש לי, היום אני אתן לך. הכול אצלנו זה הדדי. ותשמע, בגלל זה אני לא מתחרט על שום רגע, כי אם לא היה את הדברים האלה, לא היינו בחיים מגיעים לדבר הזה".
אני מאמין שיצפו בנו גם בני נוער, מה אתה חושב שהנקודה שלך שבה הצלחת לקום?
"אני חושב שלא צריך לספור אף אחד, לא משנה באיזה מעמד אתה נמצא או מי אתה. נכון, זה קשה, אני לא אשקר. אבל לא להישבר, להמשיך תמיד, לא משנה מה. אני, הנקודה שלי שבאמת התחלתי להצליח להיות שון האמיתי, זה הצבא. הצבא גרם לי לחשוב שלא משנה מי אתה, לא משנה כמה יש לך, לא משנה מה, כלום, לא משנה. תגיע לצוות, אתה בצוות ואתה במערכת שקודם כל תמיד עזרה לי. אם זה להביא מקרר חדש לבית. הצבא ומערכת כולם שווים. שמה התחלתי להיות שון. אתה יודע, פתאום מה שאתה עושה מעכשיו זה מי שאתה. אז לא מעניין אותם כמה הוצאת במבחן או לא משנה אם שילמת את החוג הזה או לא שילמת את החוג הזה - זה לא מעניין. הולכים ביחד. וזהו".
"קיבלתי חתיכת כאפה"
הצבא זה נקודה רגישה וכואבת אפשר לומר?
"רגישה, כואבת, אבל לפני הרגישה וכואבת היא הכי טובה. שמע, לא עשיתי בגרות, לא ניגשתי למתכונת. אין לי מתכונת, לא ניגשתי. העדפתי ללכת לעזור למנקה בבית ספר. המורה ידעה. לא הייתי בעייתי, פשוט לא למדתי."
לא היה לך ראש לזה פשוט.
"לא, לא היה לי ראש. העדפתי ללכת במקום שתיים וחצי לסיים, העדפתי ב-12 ללכת לשטוף מכוניות, ללכת לעשות עוד 20, 30, 40, 50 שקל. כי צריך לעזור בבית. תשמע, לא איזה גיבור, ללכת, לעזור, להשכיב לאימא שלי 4,000 שקל לסגור, לא. להגיע למצב שאימא שלי לא צריכה לקנות לי חולצה מאיזשהו מקום או לא צריכה להביא לי כסף ליציאות עם חברים או לשבת, היא לא צריכה להביא לי."
פחדת להרגיש נטל?
"כן, בדיוק. זה היה איזשהו נטל. ואני ידעתי שאם עכשיו אני עוזב את זה רגע והיא מתמקדת בעבודה שלה והיא יודעת שהדבר הכי חשוב לה גם שהיה קשה, היא ידעה לקחת נגיד, סתם דוגמה, בית בשכירות, היא ידעה לקחת דברים שהבית שכן יראה טוב, נגיד עם מרפסת או עם ממ"ד שזה חשוב או עם הוא צבוע יפה, היא יכלה לקחת, נגיד במחיר מסוים שהבית מפורק קצת, אבל אין ברירה, צריך לשלם קצת פחות, מאשר שהיא יודעת שהיא משלמת עוד 1,000 שקל, אבל אנחנו חיים יותר טוב. ושלא יסתכלו עלינו בחוץ שאנחנו "מסכנים"".
עד כמה הצבא עיצב אותך?
"נראה לי שבהכל. פתאום אתה מגלה שאתה מסוגל, במיוחד ביחידה. פתאום אתה עובר טירונות מנטלית ופיזית וצועקים עליך. הייתי מכיל את הדברים שאומרים לי. ואז לוקח נשימה, סבבה. עושה, מבצע, כי אני יודע שזה למטרה טובה. אז פתאום בצבא אתה עם אולי 30 חבר'ה. אני מחזיר אותך שנייה אחת אחורה, ביום הראשון של הטירונות, אני תמיד ידעתי שאני רוצה להגיע ליחידה הזאת. וכשהגעתי ליום הראשון בטירונות, הלכתי לסמל שלי, אמרתי לו, הקשב הסמל. אז הוא אומר לי, 'מה אתה פונה אליי? יום ראשון שלך'. ביקשתי רק משהו אחד קטן. אני רוצה להגיע ליחידה. הוא מסתכל עליי, אומר לי, 'אתה? איפה אתה? יש לך עוד ארבעה חודש, אתה... תחזור, תחזור לשורה'. אחרי שלושה חודשים של טירונות, אני כבר בחודש הראשון, אני לא מזלזל חס וחלילה, כבר ידעתי שאני יוצא מן הכלל ואני ראשון בברור, ראשון בחמ"ס. לא אכפת לי באיזה שעה ההקפצה, לא אכפת לי דברים כאלה. ואז מגיע המ"מ שלך וקרא בשמות של מי שיוצא לגיבוש. ופתאום הוא קורא את השם הזה ואת השם הזה, ופתאום את השם שלי. עכשיו, מתוך 30 שרצו, רק שלושה נבחרו".
ידעת כבר לאן מועדות פנייך
"כי פתאום המ"מ לוקח אותך בצד ועושה לך זחילות בצד. בגיבוש גם הרגשתי שאני מפציץ שמה, הרגשתי את זה. לא עף על עצמי, אבל אתה מרגיש את זה באותו רגע, שאתה פתאום חושב יותר נכון ופתאום עושה איזה פעולה יותר מהר או בולט. אז זה חמישה ימים של גיבוש ופתאום, האמת, בקורס לא הרגשתי הכי וואו, בקורס היה איזה מדריך שהתנכל אליי. הוא לא אהב את הערסים מהפריפריה. אבל בסוף קיבלתי את הסיכה, הגעתי ליחידה. ותשמע, זה בצבא אתה לומד להסתדר עם הכול. כל מה שיש, מסתדרים. ולהסתכל על הצד החיובי. גם אם זה משהו הכי רע, בסוף אתה מסתכל על הצד הטוב ועם זה נתמודד. לא אשקר לך שבסדיר עצמו, אכלנו רעות,.המערבים של... אללה יסטו, אני אומר לך, שעות, שעות ואתה מקלל את עצמך בתשעה חודשים לא לעשות קידוש בבית, כן? 2018, מי שזוכר את ההפסדים על גבול עזה, תשעה חודשים לא לעשות שישי בבית, זה קשה. כל שישי אתה נמצא שם, כל שישי, משש בבוקר עד 12 בלילה. וזהו, ואז סיימתי את הסדיר שלך, מבסוט בעננים, ואז בום, שביעי לעשירי תופס אותך".
שם חטפת סוג של כאפה.
"מה זה כאפה. מה זה כאפה, אחי. כאפה גדולה. תשמע, לא חייתי במלחמת הכיפור. זה נראה לי יום שהוא בלתי נשכח דורי דורות, לא בא לי לדבר עליו, כי כל אחד לוקח את הצד הזה איך שהוא לוקח אותו, אבל אני חושב שאם אני פה ואני יכול להעביר איזה מסר, אולי קטן, מי שפצוע נפשית או פיזית, גם מי שפצוע פיזית, הוא פצוע נפשית. אז מי שפצוע נפשית, באמת לעשות הכול בשביל לא להכחיש את זה, תעשו הכול בשביל לדבר על זה, להוציא את זה. בסוף כשאתה פצוע נפשית, זה הדבר הכי קשה שיש. אני לא מזלזל בשום תפקיד בפוליטיקה. מי שלא חווה, לא יבין. ומי שחווה, שיעשה הכול לעזור לעצמו קודם. גם אם זה שיחה עם אימא, עם אבא, עם חבר, עם אח. שידבר, שלא יתבייש. גם אם יש דברים שהוא חושב שזה לא נכון, במירכאות, שידבר, שיפרוק, שיוציא את זה פשוט. אני חושב שזו דרך מאוד מאוד טובה לדבר. היא דרך מאוד טובה להוציא את הדבר הזה. וזהו, ולא בא לי לדבר כזה."
המחשבה קדימה
ואז הגעת בעצם למסך הגדול. איך זה התחיל?
"לא נרשמתי לפני, לא ידעתי מה זה, חבר העלה סטורי, מלהקת שלחה לו הודעה, אני רוצה את שון בבית האח הגדול. אני מסנן אותה איזה שלושה ימים, אני אומר לה, אני לא יכול, קיבלתי צו לג'נין, הייתי בג'נין, עשיתי איתה ראיון דרך הטלפון, ככה אני יושב איתה בטלפון, מה קורה, מה שלומך, אני על מדים, יושבים וזה. ואז היא אמרה לי אם אתה יכול להגיע יום שני לדבר, תגיע. יצאתי לבית, הגעתי אליה, עשינו איזה אודישן קטן, תוך חמישה ימים נכנסתי לבית האח הגדול".
מה הסיבה האמיתית שרצית להיכנס?
"אני לא יודע מה זה האח הגדול גם לפני, אחי. לא ידעתי. אני יודע מה זה האח הגדול, כמו שאני יודע מה זה כל תוכנית. אני אמרתי למנהלת שלי, אני נכנס לשבוע שבועיים, מדיחים אותי. זו המחשבה שלי הייתה באור עיניי".
למה חשבת את זה?
"כי לא ידעתי, אחי, לא יודע מה זה האח הגדול, עונה שכולם מדברים עליה, כולם מפוצצים על הזה, יודעים מי הדמויות שמה, אמרתי, אני נכנס, משתלב סבבה וביי. הדחה. עשיתי היסטוריה, אחי, מקום רביעי לצאת. אני היום מסתכל על זה, שפשוט, אחי, הייתי שון."
אתה מרגיש שאתה יותר מיושב במחשבה, במיינד שלך?
"כן. תשמע, לפני שנתיים הייתי במילואים ומדריך ירי, והכול תחת הלחימה והכל כאוס. והיום, גם שאחרי שיצאתי מהבית, לא משנה מתי יהיה מילואים, אני אגיע. זה לא משהו שהוא נוגד. מילואים זה דבר ראשון, כל מה שצריך. היום אני מאגשים איזה חלום קטן שלי ושל אימא שלי למען המשחק, אני בסוכנות משחק, אני עושה אודישנים, אני עובד".
חייו של שון השתנו מקצה לקצה כשמלבד אהבה והפרגון שזכה כדייר בבית, הצעות רבות לקמפיינים התחילו להגיע. אחד מהם זה מותג האופנה "twentyfourseven", כאשר שון הצטרף לנבחרת השגרירים.
קח אותי לרגע שמבשרים לך על הקמפיין
"מטורף. האמת שזה נסגר כשהייתי בתוך בית האח הגדול, אבל כשאתה יוצא ואז יורים עליך הרבה דברים, זו חוויה, חוויה גדולה. אני מאחל לעצמי רק לעלות ולהתקדם".
יש לך עוקבים רבים. זה מפתיע אותך?
"כן, מפתיע. גם אני אעקוב אחרי מישהו שהחיים שלו מעניינים אותי. עכשיו אני בעולם של הקמפיינים, אז בא לי משהו שקודם כל אתחבר אליו. לפני חודשיים או שלושה, הייתי מעלה סטורי, 150 צפיות. היום יש צפיות, אחי, יש מלא צפיות. זה דברים שאנשים רוצים ואתה יודע, בא להם לעקוב אחריי בגלל מי שאני ובגלל מה שאני אוהב או עושה. אז בא לי שאני אתחבר אליהם. הכי אמיתי בעולם".
לא משנה הכסף?
"לא. היו הצעות שסירבתי. לא משנה מה הכסף, כמה הציעו. חודש לפני הכניסה זה היה הדבר הכי חשוב לי בחיים. הייתי חייב. יצאתי מהאח הגדול, הגיעו כל הקמפיינים שהם מבורכים. אבל לא להכל אמרתי כן, לא משנה איזה סכומים. אני רוצה להיות חלק, אני רוצה לעבוד, אני מבין שאנשים שאוהבים אותך, אל תשלה אותם, אל תשקר להם, אל תעשה סתם".
אתה יחסית מאוד חריג בנוף. כי רובם קוטפים קמפיינים כשיש הזדמנות.
"לא לא, זה לא אנחנו, אחי. אז מקסימום אני אעבוד בעוד עבודה, מה אני יכול לעשות?"
אין פחד לא להיות רלוונטי יותר?
"באמת אני אומר לך שאני אוהב את הדבר הזה. אבל אני חושב ש.אם ואם ואם, אל תחשוב. יהיה בסדר. אני מאמין בו, מאמין בקהל, אני מאמין בעצמי".
מה משך אותך דווקא בעולם הדוגמנות?
"אתה יודע, מגיל קטן היו אומרים לי, גם החברות של אחותי שתמיד היו, הלוואי ותגדל, איזה חתיך אתה. תשמע, אני לא איזה דוגמן עכשיו 1.90 מ' וזה. אבל אני סבבה, אתה יודע".
בסוף כשאתה יוצא החוצה יש גם חיזורים. איך משלבים את כל הדבר הזה ביחד?
"אני רוצה לשתף לך משהו אמיתי. תשמע, אתמול בלילה, אני יושב לדבר עם מישהו, חבר בטלפון. אני אומר לו, אחי, איך בא לי כבר מישהי. וואלה. אני לא צוחק איתך, בא לי. באמת אני אומר לך, בא לי. זה קשה. אני חושב שהרבה אמרתי לא, לא, כי לא ידעתי מה נכון לי. מה הנקודה. אי אפשר להכחיש את זה, אתה יוצא ויש הרבה הודעות, הרבה. אני באמת רוצה מישהי אמיתית, אחי. אני רוצה אישה טובה. הרי מה זה המילה בת זוג או חברה? בא לי חברה, הבנת? בא לי מישהי שהיא תהיה חברה. שותפה לחיים. שמחר אין לנו, מחר יהיה לנו. הכל ביחד, הכול לבנות את זה ביחד. בא לי ספונטניות, מישהי ספונטנית. אני לפעמים לא יודע לקבוע המון דברים, לא יודע לקבוע עכשיו, אז היא תיקח את המושכות".
"זו אהבה אחרת"
אתה כבר מוכן להיות אבא?
"בא לי איזה שון קטן. אתה יודע, לפני איזה שבוע לקחתי את אחיינים לגן ואחותי הייתה בחו"ל אז פתאום היה לי לו"ז של אבא. קמתי בשש וחצי בבוקר, ארגנתי אותם לגן, לקחתי אותם, אספתי את חבילה א'. הרגשתי אבא אחי. אמרתי וואלה, תאמין לי, אין לי בעיה. ובא לי בת. בכורה. תשמע, מה שיבוא יבוא, אבל בת? זה נראה לי אהבה אחרת. תמיד הבת יותר קשורה לאבא והבן יותר קשור לאימא. הבן יהיה גבר, אתה מבין? אני אעבוד בעבודה, היא תגיד לי שמע הוא צייר על הקירות? אני יודע שהוא יסתדר, אתה מבין? הבת זה בא לך, אתה יודע לחוות איתה כל רגע, אבל מה שיבוא יבוא".
באיזה שלב בחיים הבנת שאתה רוצה להיות אבא?
"תמיד רציתי להיות אבא צעיר. בא לי. כמובן שכל דבר בזמן שלו, אני לא לחוץ.הוא מכוון הכל למעלה. אבל אין לי בעיה, בא לי".
מה הדבר הכי חשוב שאתה שומר עליו היום?
"קודם כול זה להיות רגליים על הקרקע. זה א', לא משנה באיזה נקודה אתה תהיה, מה יגיע בדרך או מי יגיע בדרך, להישאר מי שאני. זה חשוב. את שמחת החיים שלי, אחי. תהיה שמח בחלקך. אל תסתכל למה הוא עשה או למה הזאת עשתה. תהיה שמח. תהיה טוב לאנשים. הכי חשוב. תהיה טוב, תעשה טוב ויעשו לך טוב. הכול מלמעלה. חד משמעית. עברתי בחיים המון, המון. הרבה דברים קשים. אז גם אם אתה עובר דברים קשים, ואם אני המראה שלך והיום אתה שמח לאיפה שאני נמצא, תסתכל על הצד החיובי. אני שמח איפה שאני נמצא היום".
כמה המשפחה מזכירה אותך כשון?
"קח דוגמא, אחי הקטן הציל ילד מהתאבדות. אמא שלי מתקשרת אליי ואומרת לי: 'אני חייבת לספר לך משהו, איתי (אחיו) במשך שבועיים הולך לבית ספר עייף.' ואני לא יודעת למה. הוא כל יום ער עד 2 בלילה, היה יושב בטיקטוק. מסתבר שאיזה ילד העלה סטורי של ארון קבורה. איתי שלח לו הודעה, 'אחי, מה זה? למה העלית את זה?'. אני מציין שאיתי בן 13 והילד בן 15. יומיים הילד לא עונה לו, ואיתי שולח לו הודעות. אחרי יומיים הוא ענה לו, 'סתם, אל תשאל, רציתי להתאבד'. במשך שבועיים, איתי מדבר איתו, על זה שהוא צריך לדבר עם אימא שלו, אחים שלו. הוא היה מוכן להגיע אליו ברכבת. איתי לא משתף את אימא שלי בינתיים, לא כלום. איתי במקביל אמר לילד שאם הוא מתכוון להתאבד היום בלילה, שישלח לו הודעה לפני. ובאמת היה לילה אחד שבאותו יום הוא שלח לו הודעה שהיום הוא עושה את זה. איתי קם ב-2 בלילה, הלך לאימא שלי והראה לה את ההודעה. אימא שלי קראה, הזמינה משטרה לבית של הילד ופשוט הצילו אותו.
"אני התפרקתי בשיחה, לקחתי את הטלפון, דיברתי עם איתי, ובכיתי בשיחה הזאת. אני אמרתי לו, תקשיב, אתה עשית פה מעשה שלא נתפס בגיל כזה להבין בכלל. המשטרה עצרה את הילד עם כדורי תרופות. יש לי אח מדהים. מקבל כל שנה תעודה לחבר הכי טוב בכיתה ועוזר. איזה ילד עבר איזה משהו, איתי עזר לנו. זה דברים שלא מובן מאליו שילד בן 13 עושה. אני באמת מאחל לכל ילד שעובר את הדברים האלה, של החרמות, לא לשתוק, ללכת להורים לדבר. לתפוס את הילד הכי חזק בכיתה ולהגיד לו, תעזור לי, לא להתבייש. חבר'ה, אתם לא פחות טובים מאנשים אחרים או מילדים אחרים. אתם טובים במי שאתם ומה שאתם, קומו מהנקודה הזאת ותלכו להורים, אל תפחדו. וזהו. דברים שהם מבחינתי סגירת מעגל עכשיו עם אחי הקטן".
אם נלך חמש שנים קדימה, איפה אני רואה אותך?
"תשמע, עוד חמש שנים. אלוהים גדול, אחי, מאחל לעצמי באמת להיות בנקודה הכי טובה ושלמה, ואיפה שאני צריך להיות, אני אהיה, ואולי לעשות איזה הרצאה אחת גדולה אתה יודע, להוציא אנשים מנקודה כלשהי, שיצאו לנקודה יותר טובה. שיראו את האור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו