לא רק פרצוף יפה: הדרך של ריאן גוסלינג לפסגה

"היומן" (2004)

תפקידיו הקולנועיים הראשונים של ריאן גוסלינג - בתור ניאו־נאצי יהודי ב"המאמין" ובתור רוצח סדרתי שמחבב את הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ב"נוסחה לרצח" - אמנם משכו את תשומת לבם של המבקרים וסימנו אותו ככישרון עולה, אבל היה זה האפוס הרומנטי "היומן" שהפך את השחקן הקנדי הצעיר לכוכב ולסמל סקס באופן רשמי.

בהתבסס על ספר של מלך הקיטש, ניקולס ספארקס, גוסלינג מגלם את נואה, בחור עני, רגיש ומיוסר שמתאהב עד מעל הראש באלי (רייצ'ל מקאדאמס), נערה עשירה ומפונקת עם הורים בלתי נסבלים.

גוסלינג עשה סרטים טובים בהרבה במהלך הקריירה, אבל אף אחד מהם לא גרם לבנות העולם להיאנח יותר. הנשיקה מלאת התשוקה לקראת הסוף - שמגיעה אחרי פרידה של שנים ובשיאה של סופת ברקים - רחוקה מלהסגיר את העובדה שגוסלינג ומקאדאמס בעיקר רצו לרצוח זו את זה במהלך הצילומים. מאוחר יותר הם הפכו לזוג.

"חצי נלסון" (2006)

אחרי הפיכתו לאליל רומנטי, גוסלינג יכול היה להכות בברזל בעודו חם ולהמשיך באותו כיוון. במקום זאת, הוא לקח פנייה חדה ואמיצה והחליט לככב ב"חצי נלסון" - דרמה עצמאית ודלת תקציב שבה הוא מגלם מורה תיכון אידאליסט המכור לקראק (זו לא תהיה הפעם האחרונה בקריירה שלו שגוסלינג עושה את ההפך ממה שמצפים ממנו לעשות).

הסרט - שאותו ביימו אנה בודן וראיין פלק - אולי לא הפך ללהיט קופתי, אך בעקבות הופעתו המרשימה והנוגעת ללב, גוסלינג הוכתר מיד בידי המבקרים כ"אחד השחקנים הכי טובים בדורו", ובתור צ'ופר, הוא גם קיבל את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר. רגע השיא, מבחינתי: פרצופו ההמום של גוסלינג כשאחת מתלמידותיו תופסת אותו עם מקטרת הקראק בשירותים.

"דרייב" (2011)

מותחן הפעולה המסוגנן והברוטאלי הזה של הבמאי הדני ניקולס ווינדיג רפן, סיפק לגוסלינג את תפקידו האייקוני ביותר: נהג שודים חסר שם שמסתבך עם גורמים בעולם התחתון בלוס אנג'לס. גוסלינג שב וגילם עוד כמה וכמה טיפוסים שתקנים ומופנמים בשנים שלאחר מכן (ע"ע "מקום בתוך היער", "רק אלוהים סולח", "בלייד ראנר 2049" ו"האדם הראשון"), אך אף אחד מהם לא היה קול או קטלני כמו הטיפוס שהוא מגלם ב"דרייב". ואף אחד מהם לא רוצץ למישהו את הגולגולת עם פטיש. ההשוואות לסטיב מקווין לא איחרו לבוא.

"לה לה לנד" (2016)

שיתוף הפעולה השלישי של גוסלינג עם אמה סטון (אחרי "טיפש, מטורף, מאוהב" החביב ו"יחידת גנגסטרים" הנוראי) הניב מיוזיקל מודרני נפלא שבו גוסלינג מגלם פסנתרן ג'אז עיקש שמתקשה לוותר על עקרונותיו. ההופעה שלו, שהביאה לו מועמדות שנייה לאוסקר, אמנם נוטפת ציניות ומרירות, אך מאחורי החזות האפאטית (והנאה באופן אבסורדי) מסתתרת נפש רגישה, ולמרות שגוסלינג רחוק מלהיות פרד אסטר, גם לרקוד ולשיר הוא יודע.

כיום זוכרים את"לה לה לנד"בעיקר בתור הסרט שהפסיד את האוסקר ל"אור ירח" בשנייה האחרונה, וחבל. הבימוי של דמיאן שאזל וירטואוזי ומסחרר, השירים סוחפים ומרגשים, והחשמל שניצת בין סטון לגוסלינג יכול להאיר עיר שלמה. אחד מסיפורי האהבה היפים (והקולנועיים) של העשור האחרון.

"בלשים בע"מ" (2016)

גוסלינג עשה מספר תפקידים מצחיקים במהלך הקריירה שלו ("מכונת הכסף", "לארס והבחורה האמיתית", "בלו ולנטיין"), אך קומדיית האקשן האלימה והשנונה הזאת סיפקה לו את התפקיד המצחיק מכולם (בינתיים).

גוסלינג מגלם בלש פרטי משופם (עם בעיית שתייה וילדה מתבגרת) שחובר לבריון להשכיר (ראסל קרואו) על־מנת לאתר בחורה נעדרת בלוס אנג'לס של שנות ה־70. שיין בלאק, שכתב וביים, גודש את התסריט בדיאלוגים מושחזים, בעקיצות משעשעות ובסצינות פעולה מחוספסות. גוסלינג וקרואו בתור שני הזכרים האהבלים שנאלצים לשתף פעולה למרות שהם ממש שונאים אחד את השני - פשוט מושלמים יחד. לעזאזל, אפילו הסצנה הלא נעימה לצפייה שבה קרואו שובר לגוסלינג את היד (בזמן שגוסלינג מתחנן ומיילל כמו חתולה מיוחמת) מצליחה לסחוט צחקוק. אחד הסרטים היחידים שממש חבל שלא עשו להם המשך.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו