"קלייפייס", שמתכבד להיות הסרט השלישי בסך הכל ביקום הקולנועי המחודש של DC (אחרי "סופרמן" ו"סופרגירל"), אינו סרט גיבורי העל הגרוע ביותר שראיתי בחיי. אבל הוא ללא ספק אחד התמוהים שבהם.
ראשית, מפני שכלל לא מדובר בסרט גיבורי על, כי אם בסרט אימת גוף (Body Horror) בסגנון "הזבוב" ו-"יופי קטלני" ("The Substance"). שנית, מפני שהדמות שנמצאת במרכז הסיפור הפעם היא דמות שולית ולא מאוד מעניינת מהמילייה של באטמן, שלא ברור למה היה דחוף להקדיש לה סרט שלם בשלב כל כך מוקדם של המיזם. שלישית, מפני שדרגת האלימות והגועל של היצירה גבוהה מאוד, מה שימנע מקהל צעיר (ומצופים בעלי קיבה רגישה) לצפות בה.
בקיצור, לא ממש הצלחתי להבין למי הסרט הזה מיועד, ולמה הוחלט להפיק אותו בכלל, ולצערי השאלות האלה לא הפסיקו להציק לי לכל אורך הצפייה.
העלילה של "קלייפייס" ("Clayface", במקור) מתחקה אחר שחקן קולנוע צעיר ומבטיח בשם מאט הייגן (טום ריס האריס), שנמצא בדרכו לפסגה. הקריירה שלו צוברת תאוצה, הוא זוכה במועמדות לאוסקר, ונראה שהשוונג המוצלח רק עומד להימשך.
אלא שאז הייגן מפלרטט עם האישה הלא נכונה – במקרה דנן מדובר בחברתו של מאפיונר בכיר – וכעונש המאפיונר מחליט לחתוך את פרצופו היפה של גיבורנו עם סכין כאילו היה תרנגול הודו בחג ההודיה.
מפה לשם, הייגן ננטש בידי חבריו, מנהליו וסוכניו ושוקע בדיכאון עמוק. למרבה המזל, הוא שומע על מדענית שיכולה לעזור לו (נעמי אקי), ובעזרת הטיפול המהפכני והניסיוני שהיא מעניקה לפציעותיו, פרצופו המצולק מתחיל להחלים. אבל כמובן שלטיפול יש תופעות לוואי, ועד מהרה הייגן מתחיל להבין שפרצופו ניחן כעת בתכונות של חימר. יותר מכך, לפעמים הפנים שלו אפילו מתחילות לנזול, מה שמשווה להן מראה של גלידה שהושארה מחוץ למקפיא ליותר מדי זמן.
אך הייגן לא ייתן לדבר שולי שכזה לעצור אותו במשימתו. כעת כשפרצופו שב אליו – לפחות באופן חלקי וזמני – הוא נחוש לנקום במאפיונר שהרס את חייו ובכל יתר האנשים שבגדו בו. מסתבר שמדובר ברשימה לא קצרה.
כדי להפוך את העניינים לאפילו עוד יותר מסובכים, הייגן גם מתחיל לפתח רגשות רומנטיים כלפי המדענית, שמצדה נמצאת בזוגיות עם שוטר במחלק הרצח של גותהאם (מקס מינגלה), שלגמרי במקרה חוקר את שרשרת הרציחות שהייגן אחראי להן.
למרות שלא תמצאו ב"קלייפייס" בשורה חדשה, ולמרות שהצפייה בו אינה מהנה בשום צורה, הוא כן מצליח לעשות את עבודתו בצורה שמניחה את הדעת. קנה המידה שלו נותר מוגבל ומצומצם, והוא לא מתפתח הרבה מעבר לסיפור המאוד בסיסי והבסך הכל מאוד צפוי שנמצא במרכזו – אז אני מניח שניתן להשוות אותו ל"הג'וקר", סרט נבלי העל של טוד פיליפס מ-2019.
אבל בניגוד לסרטו של פיליפס, לא תמצאו כאן חיבורים רחבים יותר לגותהאם סיטי או לגיבורים/נבלים נוספים שמסתובבים בסמטאותיה, ו"קלייפייס" למעשה מתעלם לחלוטין מכך שהוא אמור להיות חלק מהיקום של DC.
כמקובל בז'אנר אימת הגוף, התסריט של מייק פלנגן ("החיים של צ'אק", "קארי") וחוסיין אמיני ("דרייב") שואל את כל השאלות המתבקשות בנוגע לזהות, למראה חיצוני ולנקמה, ומייצר שפע של רגעים גרפיים מזוויעים שיגרמו לכם לכסות את העיניים. הבימוי האפרורי והפונקציונלי של ג'יימס ווטקינס, לעומת זאת, אינו מפריע לסרט לעשות את דרכו מנקודה עלילתית אחת לשנייה. אך לא תמצאו בו ייחוד או חדווה, והוא אינו מצליח לשדרג את התוצאה ולהפוך אותה לחיונית.
"קלייפייס" הוא אולי סרט אימת גוף סביר, אבל הוא לא מלהיב בשום צורה, אין בו טיפה של מקוריות או כיף, והוא ממש לא מעורר ציפיות לקראת הסרט הבא של DC. להיפך. הוא מעניק את התחושה שלג'יימס גאן ולחבריו כלל אין תוכנית, ושלאף אחד מאדריכלי המיזם אין ממש מושג מה הוא עושה. אני מאוד מקווה שאני טועה.
"קלייפייס", ארה"ב 2026
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו