ב-9 בספטמבר תתכנס תעשיית הקולנוע הישראלי לחגיגה השנתית שלה, ותעניק עשרות פרסים בקטגוריות השונות במסגרת טקס פרסי אופיר 2026 של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, שיתקיים בהנחיית שני כהן ואדם גבאי בסינמה סיטי גלילות.
היום (ראשון) הודיעה האקדמיה כי פרס מפעל חיים יוענק השנה לשחקנית הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון לבנה פינקלשטיין, מהשחקניות הוותיקות בישראל, שנולדה בבולגריה עלתה לארץ בגיל שנה והפכה לכוכבת לאחר שלוהקה לתפקיד הראשי בסרטו של מנחם גולן "מרגו שלי" ב-1969 בהיותה חיילת בת 21. שנים אחר כך כיכבה בסרטו של שמי זרחין, בסרט "אביבה אהובתי", בתפקיד בלתי נשכח. משם המשיכה עם זרחין גם ל"העולם מצחיק", "המילים הטובות" ו"חמדה" ובמקביל הפגינה כשרון יוצא דופן ב"מיתה טובה" וב"מזל חתולה".
"במשך 7 עשורים של קיבעה את מעמדה כשחקנית דרמטית מרגשת ושוברת לב וגם כקומיקאית מעולה. למשל בתפקיד נטול המילים שנכתב במיוחד עבורה ב"השתיקה", עם יכולות של מימיקה צ'פלינית", היללו בוועדת הפרס בנימוקי הבחירה בה.
פינקלשטיין היא גם ממייסדי תיאטרון צה"ל ובוגרת "בית צבי" ומי שביססה את מעמדה לאורך השנים כשחקנית אופי והתפתחה לצד הקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70. היא שיחקה בעשרות סרטים, בהם "אני אוהב אותך רוזה" (1972) של משה מזרחי, "סלומוניקו", "משפחת צנעני" (1976) ו"סוסעץ". לאחר הפסקה מהמסך, חזרה ב-1989 בסרטה של מיכל בת אדם, "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב", ועוד.
לצד תפקידיה המגוונים על המסך כיכבה בתאטרונים הרפרטוארים הגדולים, וזכתה לאורך השנים בפרסים יוקרתיים: פרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (על "סיפור גדול", 2009), פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה (על "מיתה טובה", 2014), פרס השחקנית הראשית בפסטיבל ירושלים (על "אמא ו'", 2001).
מעבר למשחק, פינקלשטיין היא גם פסלת מוערכת. יצירות הברונזה שלה מוצגות במוזיאונים בישראל ובבולגריה וביניהן בולט הפסל הציבורי "רעות", שמוצב בשגרירות בולגריה כאות תודה על הצלת יהודים בשואה.
"כשבישרו לי על הזכייה פתאום נהיה לי קר בכל הגוף, ממש צמרמורת מרוב התרגשות", מסרה פינקלשטיין. "בימים מתוחים וכבדים כאלה, התרבות והאמנות הן המקום שמרומם את הנפש, מנחם ועושה טוב בלב לאנשים, בין אם זה לגרום להם לצחוק, לבכות או לקחת איתם מחשבה שמלווה אותם ימים קדימה. כמי שנולדה בבולגריה, תמיד הרגשתי שאני נמצאת על התפר שבין מזרח ומערב. זכיתי לגלם לאורך השנים פסיפס שלם של נשים בחברה הישראלית - מרוקאיות, אשכנזיות, תימניות, טריפוליטאיות - כולן היו בנותיי, ועשיתי את כולן באהבה גדולה ומכל הלב. כולנו כאן מעורבבים ומחוברים וחשוב שניתן לתרבות את הכבוד הראוי לה, כי בלי תרבות מה בעצם שווים כל הדברים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו