קיץ 1982 היה קיץ מכונן ששינה את הוליווד לנצח. במשך שמונה שבועות יצאו למסכים בזה אחר זה הסרטים הבאים: "מסע בין כוכבים 2: זעמו של קאהן", "קונאן הברברי", "טרון", "מקס הלוחם בדרכים", "היצור" (של ג'ון קרפנטר), "בלייד ראנר", "פולטרגייסט" ו-"אי.טי".
כפי שכולכם יודעים, "אי.טי", של סטיבן ספילברג, היה המנצח הגדול של אותו קיץ (ועשור). הוא האפיל על כולם, מחץ את מתחריו בקלות, והפך במהרה לסרט המכניס ביותר אי פעם. אבל לא כל הסרטים שיצאו באותו הקיץ נהנו מגורל דומה.
חלקם (כמו "קונאן הברברי", למשל) נקטלו בידי המבקרים. חלקם (כמו "בלייד ראנר", למשל) התרסקו בקופות. חלקם (כמו "היצור", למשל) גם נקטלו בידי המבקרים, וגם התרסקו בקופות.
אבל כל הסרטים הנפלאים האלה – שהופקו כולם בתגובה להצלחה המפתיעה והבלתי נתפסת של "מלחמת הכוכבים", שעלה לאקרנים כמה שנים קודם לכן – הפכו לקלאסיקות ונכנסו לקאנון, וכולם (ללא יוצא מן הכלל) נחשבים כיום לאבני דרך משמעותיות בז'אנר המד"ב, כל אחד מסיבותיו. אם הנושא מעניין אתכם, תוכלו לקרוא עליו בהרחבה בספר "The Future Was Now: Madmen, Mavericks, and the Epic Sci-Fi Summer of 1982", של כריס נאשווטי, שראה אור לפני שנתיים.
על כל פנים, עלילת הסרט החדש "סוף רחוב האלון", של התסריטאי-במאי דיוויד רוברט מיטשל, מתרחשת במהלך אותו קיץ מופלא של 1982, ואין ספק שהיא גם מבקשת להשיב אותנו לאותה תקופה קולנועית קסומה.
הסרט אמנם עושה שימוש באפקטים ממוחשבים משוכללים (שלא היו קיימים אז), והוא גם קצת יותר פמיניסטי ממה שהיה מקובל אז. אבל מעבר לכך, הרוח שלו לגמרי נאמנה לרוח שנשבה בהוליווד בחצי הראשון של שנות השמונים, וזהו גם מקור כוחו.
נכון, על הנייר דווקא נראה היה שהסרט הזה לא מתכוון להיות הרבה יותר ממיחזור נוסף של "פארק היורה". בטריילר הלא מבטיח שהוקרן שוב ושוב באולמות הקולנוע בחודשים האחרונים ניתן היה לחזות ביואן מקגרגור ובאן האת'אוויי בשעה שהם נמלטים מפני דינוזאורים שאיכשהו הגיעו לפרבר האמריקאי המנומנם שלהם – לא קונספט מעניין במיוחד, לכל הדעות.
אבל כאמור, יש כאן הרבה יותר מסתם עוד ארוחת שאריות, ויש כאן הרבה יותר מסתם עוד סרט קיץ מטופש ועצל שנסמך על אפקטים ממוחשבים ונוסטלגיה זולה.
בתור התחלה, "סוף רחוב האלון" נמשך 100 דקות בלבד. רוצה לומר, הוא לא מבזבז את הזמן שלכם על שטויות. הוא יודע בדיוק מה הוא מעוניין לעשות, והוא יודע בדיוק כיצד הוא מתכוון לעשות את זה.
בתור המשך, למרות שמדובר בסרט לילדים (שזכה לדירוג PG-13 הידידותי למשפחות), יש בו כמה וכמה רגעים שהם על גבול הטראומתיים. בחצי הראשון של שנות השמונים, זה היה דבר שבשגרה – למצוא רגעים קיצוניים ואינטנסיביים במיוחד בסרטים שמיועדים לכאורה לילדים. מאז, קצת פחות.
בעיני, בכל מקרה, מדובר בדבר מבורך. גם סרטי ילדים יכולים (וצריכים) להיות מפחידים ומלחיצים. גם הם צריכים לקחת את הצופים שלהם עד לקצה, ולספק להם את התחושה שהכל יכול לקרות, ושאף אחת מהדמויות אינה בטוחה.
ב"סוף רחוב האלון" יש רגע כזה בדיוק. רגע שבו אמרתי "די!!! אני לא מאמין שהם באמת הולכים לעשות את זה עכשיו!!!". אבל הם בהחלט התכוונו לעשות את זה עכשיו, והדבר הותיר אותי המום ומשועשע. צחקתי בקול רם, אבל באותו הזמן, גם לא האמנתי שמה שאני רואה קורה באמת. זהו גם בדיוק הרגע שבו הבנתי שבסרט הזה יש הרבה יותר ממה שחשבתי בתחילה.
כמובן שכל הסרט כולו הוא גם שיר אהבה לסטיבן ספילברג ולסרטים שהוא ביים והפיק באייטיז (במסגרת חברת Amblin). גם "אי.טי" ו"פולטרגייסט", כמובן, אבל גם "בחזרה לעתיד", "גרמלינס", "גוניס" ו"יום במלכודת".
תוסיפו לאלה את "פארק היורה", עוד להיט מפלצתי של ספילברג, שכזכור הצטרף לחבורה רק בתחילת שנות התשעים, וכבר תקבלו ארוחת מלכים חוצת-עשורים וז'אנרים שתהיה ערבה לחיך של כל מי שהיה ילד אז.
דברים (יותר) מוזרים
ראינו כבר לא מעט מחוות לספילברג בעשורים האחרונים, כאשר הגדולה והמצליחה מכולן היא כמובן הסדרה "דברים מוזרים" (ששברה שיאים בנטפליקס). "סוף רחוב האלון" מתעלה עליהן בקלות רבה.
מצד אחד, תמצאו כאן את כל הרכיבים המוכרים לעייפה – חבורות של ילדים על אופניים, ווקמנים עם אוזניות ספוג כתומות, משפחה גרעינית שעומדת על סף פירוק וכיו"ב. אבל באותה נשימה, התסריט המתוחכם והערמומי של מיטשל משחק עם האלמנטים האלה ומגיש לנו אותם בצורה מפתיעה ומספקת במיוחד (שלגמרי מתאימה לרוח המקורית והכה חמקמקה של סרטי האייטיז).
הסיפור פשוט למדי: לילה אחד, שכונה פרברית כל-אמריקאית ניתקת ממקומה באופן מסתורי וללא הסבר נראה לעין, עוברת דרך איזשהו "חור תולעת", ומוצבת מחדש בעידן הפרהיסטורי. התושבים ההמומים והמסכנים מתעוררים בבוקר ומוצאים את עצמם מוקפים לפתע בשלל דינוזאורים קטלניים ובעוד המון חיות מסוכנות אחרות. כיצד ישרדו? והאם יש סיכוי שיצליחו לחזור לזמן ולמקום שממנו הגיעו?
במרכז העלילה אנחנו מוצאים את דניז וגרג (אן האת'אוויי ויואן מקגרגור), זוג נשוי שכבר ידע ימים יפים יותר. עד כדי כך ששני ילדיהם המתבגרים, שכבר לא מסוגלים לשמוע אותם רבים, מייחלים לכך שיתגרשו כבר. כמובן שהרפתקת ההישרדות המשפחתית תתברר כהרבה יותר בריאה ואפקטיבית למערכת היחסים המתפוררת של השניים מאשר כמה שנים של טיפול זוגי.
אבל עד לנקודה מסוימת באמת נדמה ש"סוף רחוב האלון" עומד להגיש לנו הרפתקה שגרתית שניתן לנחש את סופה בקלות, הרי שאט-אט מתברר שלא כך הדבר. הבחירות שהתסריט מבצע מפליאות להכניס את הסרט לטריטוריות אפלות ולא מובנות מאליהן. מנגד, יש כאן גם מספר יציאות קומיות הזויות – כמו סצינה שבה שני דינוזאורים נתפסים בעיצומו של אקט מיני לוהט - שהפתיעו אותי לא פחות. למרות שנכנסתי לאולם סקפטי, בסופו של דבר מצאתי את עצמי מאוד נהנה מהסרט, ואפילו מתרגש ממנו.
עד היום מיטשל היה מוכר לנו כיוצר עצמאי שפועל בשוליים, כאשר סרטו הקודם, "תעלומה בסילבר לייק" - שנכשל בקופות כאשר יצא לאקרנים ב-2018 - ערבב בצורה מסקרנת בין עולמותיהם של הבמאי ריצ'רד קלי ("דוני דארקו") והסופר תומאס פינצ'ון ("מידות רעות").
השפעותיו העקמומיות של קלי ניכרות היטב גם כאן. אך נראה שמטרתו העיקרית של מיטשל היא לגרום לצופים בסרטו להרגיש כפי שהוא הרגיש כאשר צפה לראשונה באותו יבול קולנועי של קיץ 1982. במובן הזה, מעבר להיותו סרט קיץ מצוין, "סוף רחוב האלון" גם מתפקד כמכונת זמן. האסימון נפל אצלי באופן סופי, כאשר על המסך הופיעה כתובית שבה מקדיש מיטשל את הסרט לאביו – חובב גדול של סרטי דינוזאורים, מסתבר – שהלך לעולמו ב-2024.
אז נכון, זוהי מחווה אוהבת ומלאת כבוד והערכה לספילברג ולהוליווד של שנות השמונים. אבל לא פחות מכך זוהי גם מחווה מרגשת ונוגעת ללב לילדות של מיטשל, לאביו, ולחוויות הקולנועיות המשותפות והבלתי נשכחות שלהם.
צלקות טובות
זה גם מה שמבדיל בין "סוף רחוב האלון" לבין "דברים מוזרים", סרטי "עולם היורה", וכל יתר המחוות והחיקויים. יש לו לב. יש בו רגש. הוא לא משאיר את צופיו אדישים. הוא מחזיר אותנו לילדות. הוא מזכיר לנו דברים שכבר שכחנו. הוא לוקח משהו מאוד-מאוד מוכר, והופך אותו לחדש ומלהיב שוב.
תוך כדי, מיטשל גם מגיש את סרט הדינוזאורים הכי מוצלח מאז "פארק היורה 2", ואת אחת המחוות הטובות ביותר לספילברג שראיתי אי פעם. באופן אירוני, ג'יי.ג'יי אברמס, שמייצר חיקויים ספילברגיאניים במשך כל הקריירה שלו (ושחתום על "סופר 8", אחת המחוות הראשונות שקיבלנו לסרטיה של חברת Amblin), שימש כאן כמפיק.
בדומה ליוצרים של "דברים מוזרים", מעבר לרמה השטחית, גם אברמס אף פעם לא הצליח להבין מה באמת הופך את הסרטים ההם מהאייטיז לכל כך מיוחדים. למרבה המזל, מיטשל דווקא מבין מצוין.
"סוף רחוב האלון" בהחלט צפוי לשרוט ולצלק כמה צופים צעירים, וזו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לסרט קיץ ב-2026. הוא אולי ייעלם מהאולמות במהירות, ולא יותיר חותם מיידי. אבל ילדים שיצפו בו, לא ישכחו אותו. בדיוק כפי שאנחנו לא שכחנו את הסרטים של קיץ 1982. איזו הפתעה כיפית.
"סוף רחוב האלון", ארה"ב 2026
ציון: 4 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו