הקונספט של הקומדיה הרומנטית "לגמור את הלילה" ("One Night Only") מעורר רתיעה, אך גם עשיר בפוטנציאל.
בארצות הברית, בעתיד הלא רחוק, כך מספרים לנו, יחוקק חוק שעל-פיו בגירים לא נשואים לא יהיו רשאים לקיים יחסי מין. הממשל יאתר וילכוד את כל מי שינסו להפר את החוק, ויעניש אותם. ובכל שנה, יהיה רק לילה אחד שבו יהיה ניתן לבצע אקטים מיניים מבלי לחשוש שכוחות הביטחון יפרצו פנימה באמצע המעשה כדי לגרור אתכם לבית הסוהר. אבל גם אז, ההזדווגות תיחשב חוקית רק במידה והגבר יעטה קונדום על איבר מינו.
באופן מתבקש, "לגמור את הלילה" מתרחש במהלך הלילה האחד הזה, שבו פנויים ופנויות רשאים לשוטט ברחובות בחיפוש אחר הנאות מיניות ומעט פורקן. אבל באופן תמוה ומעט מופרע, הסרט כלל אינו מתייחס לפיל שבחדר, וממש לא נראה שהוא מוטרד מהמאפיינים הדיסטופיים, הפשיסטיים והטוטליטאריים שניצבים בבסיסו ושמנחים את דמויותיו.
כיצד ארצות הברית הגיעה למצב המפחיד הזה, שבו אנשים לא נשואים אינם רשאים לקיים יחסי מין? איזה השפעות יש למצב הזה על האוכלוסייה? האם יותר אנשים מתחתנים כעת מבעבר? האם מותר לאנשים נשואים לבגוד עם בני זוג נשואים אחרים?
שאלות רבות, אך תשובות אין. מלבד כמה כתובות גרפיטי שמקשטות את קירות הבניינים, לא נראה שלאף אחד כאן איכפת במיוחד מכך שהמציאות מזכירה פרק של "מראה שחורה" או "סיפורה של שפחה". כולם ממשיכים לחייך ולהתבדח ולשחק לפי החוקים, ומכיוון שהערב הוא הערב האחד שבו מותר לעשות סקס מבלי להיענש על כך, כולם בעיקר עסוקים בלהתמזמז בפרהסיה, בלחפש פרטנרים, ובלתכנן תוכניות לוהטות להמשך הלילה.
גם אלי (מוניקה ברברו) ו-אוון (קאלום טרנר) – שני רווקים פוטוגניים וחביבים שמתגוררים בניו יורק - מחפשים מישהו להשתרלל איתו הערב. אלי הייתה אמורה לצאת למסע ציד לילי יחד עם חברתה הטובה. אך זו ממהרת לפגוש בחור ומשאירה אותה לבדה. אוון, לעומת זאת, נזרק בידי חברתו (מיה הוק), לאחר שזו מבשרת לו שהחליטה לשכב הלילה עם השכן החתיך והשרירי שלהם.
כפי שקורה לא פעם בקומדיות רומנטיות מסוג זה, אלי ואוון נתקלים זה בזה כמה פעמים במהלך הערב/לילה (לא משנה שהם גרים בעיר שמסתובבים בה כתשעה מיליון בני אדם). יש ביניהם קליק מיידי, וברור לכל בר דעת שהם צריכים להיות יחד. אבל לא כל כך מהר. לפני כן יהיה עליהם להתגבר על שורה לא נגמרת של מכשולים ומצבים מביכים.
למשל, זוכרים שהזכרנו קודם את עניין הקונדום? אז ברור שהביקוש המוגבר יוצר מחסור בחנויות, וברור שאלי ואוון ימצאו את עצמם רבים ביניהם על הקונדום האחרון. מה שקצת פחות ברור, לעומת זאת, הוא שהסצינה הזאת, כמו גם סצינות נוספות, תהפוכנה לפרסומת ארוכה וחסרת בושה לחברת קונדומים מאוד ספציפית.
וזה לא עוצר בקונדום. יש כאן עוד המון תוכן שיווקי, שנדחף אל תוך הפריים בכל הזדמנות. רשת בתי קפה. אפליקציה פופולרית ללימוד שפות. חומר סיכה שמגביר הנאה מינית. יוצרי הסרט לא בעניין של לקפח את המפרסמים ששופכים עליהם כסף. אבל מה עשינו אנחנו שמגיע לנו העונש הזה? הרי כבר שילמנו ממיטב כספנו עבור כרטיס לסרט, וכבר צלחנו את כל הפרסומות שהוקרנו לפני שהוא התחיל. מדוע אנחנו צריכים לקבל פרסומות גם תוך כדי הצפייה בסרט עצמו?
זו שאלה רטורית, כמובן. אין שום סיבה שנסכים לקבל מציאות כזאת. בדיוק כפי שאין שום סיבה שנסכים לקבל סרט שבו אחת הדמויות אומרת בחיוך "אולי הפשיסטים האלה בכל זאת עשו משהו נכון הפעם".
שכן לא רק ש"לגמור את הלילה" אינו יוצא נגד המצב שאותו הוא מתאר, אלא שהוא אף מגדיל לעשות ומבקש להעניק למצב הזה רוח גבית. גם המסר העיקרי שעולה מתוך הסרט – מין מזדמן בין בגירים הוא לא דבר מומלץ – מתיישר עם הדיסטופיה האוטלרא-שמרנית הזאת. הדמויות הראשיות אומרות שוב ושוב שסקס זה אוברייטד, ושהחלק הכי טוב במעשה הוא ה"לפני" וה"אחרי". אם לא הייתי יודע טוב יותר הייתי עוד עשוי לחשוב שמישהו מנסה לשטוף לי את המוח.
אפשר רק לחשוב מה במאי פרוע וליבידינלי כמו פול ורהובן ("רובוקופ", "נערות שעשועים") היה עושה עם התסריט הזה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם יוצר בעל דמיון ואומץ היה לוקח את הסיטואציה הבסיסית הזאת וטווה ממנה סאטירה חברתית חסרת רחמים על הצעירים של ימינו (ועל יחסם התמוה למערכות יחסים ולמין). הרי מדובר בתרחיש אימה שמסתובב באותן טריטוריות של סדרת סרטי "הטיהור" (שם, כזכור, ישנו לילה אחד בשנה שבמהלכו מותר על פי חוק לרצוח).
על כל פנים, בידיו של הבמאי וויל גלוק התרחיש הנ"ל משוחק כקומדיה נטולת תחכום שמתעלמת בשמחה ובחוסר אלגנטיות הן מהקונוטציות והן מההשלכות הבלתי נמנעות שהיא נושאת בחובה. אלא שהבדיחות אינן מצחיקות לרגע, המכשולים שניצבים בפני הדמויות מטופשים ומאולצים באופן מיוחד, והאווירה הכללית ארוטית כמו בפרסומת לסופר פארם. וזה אמור להיות סרט על סקס, כן?
הדובדבן שבקצפת היא סצנת הסיום, שרק מדגישה את הגישה השלילית של הסרט כלפי מין. הייתי בטוח שלפחות יאפשרו לגיבורים שלנו ליהנות לכמה דקות אחרי כל מה שהם עברו במהלך הדרך. אבל לא. אף אחד לא יגמור כאן הלילה. אף אחד לא ייצא מן האולם עם המחשבה שסקס עשוי להיות דבר מהנה וחיובי. הייתי די בהלם. אני מודה.
אני גם די בהלם ש"לגמור את הלילה" מתקבל באדישות יחסית, ושהוא לא מעורר קצת יותר זעם וביקורת. מצד אחד, בניגוד לסרטו הקודם של גלוק, "רק לא אתה", הסרט החדש לא ממש מרסק את הקופות בארצות הברית – אז כנראה שלמרות הכל, למסרים שלו אין יותר מדי תמיכה כרגע. אבל מצד שני, גם לא ממש ראיתי מאמרים שמזהירים מפניו ושמאשימים אותו בנרמול של פשיזם. יש לי תחושה שעוד ידברו לא מעט על הסרט הזה בעשורים הקרובים. אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות.
בינתיים, אם אתם מעוניינים לצפות בסרט שהתברך בגישה קצת יותר בריאה ליחסים אינטימיים בהסכמה בין מבוגרים, הרשו לי להמליץ לכם על "בוסית בהפרעה", של גרג אראקי – קומדיה קלילה, סקסית וגם די מטופשת, שמהווה תרופת נגד מושלמת למוצר התאגידי החלול, הדוחה והמדכא הזה. בהנחה שאתם לא פשיסטים שמרנים שמפחדים ממין, כמובן.
"לגמור את הלילה", ארה"ב 2026
