למרות שהסרט לא רע: גל גדות נפגעת מהתפקיד החדש בנטפליקס

תגידו מה שתגידו על "בידיים של דנטה", סרטו עתיר הכוכבים של הצייר-במאי ג'וליאן שנאבל ("בסקיאט", "הפרפר ופעמון הצלילה"), שעלה לאחרונה בנטפליקס – משעמם הוא לא.

בהתבסס על רומן של הסופר האמריקאי המנוח ניק טושס מ-2002, שנאבל מגיש לנו הפעם יצירה יומרנית, שאפתנית ומאוד לא אחידה ברמתה, שנמשכת למעלה משעתיים וחצי, ושיורדת מהפסים באופן מוחלט בחלקה האחרון.

ובכל זאת, יש כאן גם לא מעט איכויות ומעלות. הצילום של רומן וסיאנוב הרוסי, למשל, שנע בין שחור-לבן מונוכרומטי לבין צבע, מפעים לחלוטין. הקומפוזיציות מוקפדות ולעיתים אף עוצרות נשימה, ויש כאן לא מעט פריימים שניתן לתלות בכיף במוזיאון.

הסיפור אמנם מבולגן לחלוטין, ומתרחש בשני צירי זמן במקביל, אך אופיו הסוריאליסטי, הספרותי והאמנותי של הסרט שואב ממקורות רעיוניים עשירים ומרתקים, ומניב מספר רגעי קסם מפתיעים.

על הדרך, ג'רארד באטלר מגיש את הופעת חייו, פחות או יותר. וגם ג'ון מלקוביץ', אל פאצ'ינו ומרטין סקורסזה מקבלים הזדמנויות לזרוח ולהצטיין.

עלילתנו מתרחשת ברובה ב-2001, ואוסקר אייזק מגלם את ניק, סופר ניו יורקי נרקיסיסט המתמחה בכתבי דנטה, שנסחף אל תוך מזימה קרימינלית אמביציוזית שמטרתה גניבת כתב היד המקורי של "הקומדיה האלוהית" - יצירת המופת המהפכנית שחוברה בידי דנטה בראשית המאה ה-14.

מי שמוביל את המזימה הוא בוס בכיר במאפיה בשם ג'ו (ג'ון מלקוביץ'), ומי שמוציא אותה לפועל הוא גנגסטר אלים, מתוסבך וחסר גבולות בשם לואי (ג'רארד באטלר).

תפקידו של ניק בכוח הוא בעיקר לנבור בארכיונים מאובקים ובספריות עתיקות ברחבי איטליה, ולוודא שכתב היד הגנוב אכן אותנטי ואמיתי. כל קו העלילה הזה, מן הראוי לציין, מצולם בשחור-לבן.

במקביל, קו עלילה נוסף, שמתרחש הרחק-הרחק בעבר, ושמוגש לנו בצבע עז מבע, מתמקד בדנטה (המגולם גם הוא בידי אייזק), ומלווה אותו באופן ספורדי בשעה שהוא זונח את אהובתו, ג'מה (גל גדות), מקיים התייעצויות עם המנטור המזוקן והמאוד חכם שלו (הבמאי מרטין סקורסזה), ושוקד על כתיבת יצירתו המפורסמת ביותר, פואמה אפית בגוף ראשון (ובאיטלקית) שמתארת מסע מהגיהנום לגן עדן.

כפי שקורה לא פעם בסרטים אידיוסינקרטיים מסוג זה, לא הכל עובד. אבל מה שכן עובד, עובד מצוין. כאמור, ג'רארד באטלר, שסוף סוף מקבל הזדמנות לנעוץ את שיניו בתפקיד "אמיתי", לאחר שנים של סרטי אקשן עבשים, עט על המציאה כמוצא שלל רב, ועושה עבודה מרשימה ומשעשעת בתור לואי (יש לו גם תפקיד קטן בתור האפיפיור, בקו העלילה שמתרחש בעבר, וגם אותו הוא עושה בהנאה מופגנת).

מנגד, על אף שהסצינות הפילוסופיות, התיאולוגיות והרוחניות שבהן הוא משתתף לא תמיד נהירות וכאילו לקוחות מסרט אחר, מרטין סקורסזה מרגש מאוד בתפקיד "הזקן החכם", ואילו ואל פאצ'ינו, שמגיח לסצינה אחת בלבד, מצליח לרגש גם הוא בתפקיד קצר ומאופק שאותו הוא מבצע באופן מושלם. אוסקר אייזק, מצדו, מתפזר לכל הכיוונים – בדיוק כמו הסרט – אבל האומץ שלו לקפוץ ראש אל תוך הפרויקט הזה מעורר הערכה רבה.

קו העלילה שמתרחש ב-2001 קוהרנטי ומאוזן בהרבה מזה שמתרחש במאה ה-14. אך ברגע שלואי, הגנגסטר שבאטלר מגלם, מפנה את הבמה, וקווי העלילה מתחילים להתערבב ביניהם, היצירה זונחת את העולם האמיתי באופן סופי, וגולשת לסוריאליזם שאינו תמיד משכנע, ושגובל לעיתים בגיחוך.

הנפגעת העיקרית מכך, למרבה הצער, היא גל גדות. גם מפני שג'מה, היפהפייה האיטלקייה המסכנה שהיא מגלמת בקו העלילה שמתרחש במאה ה-14, היא הדמות החלשה ביותר בסרט, וזו שזוכה להכי פחות פיתוח ותשומת לב. אבל גם מפני שהתפקיד שגדות מבצעת בקו העלילה המקביל – בתור עוזרתו האישית האיטלקייה של ניק - דורש ממנה דרישות לא הוגנות ולא הגיוניות מבחינה דרמטית.

גדות אמנם מוצגת במלוא תפארתה דרך העדשה של שנאבל, ובשלב מסוים היא אף עומדת במרכזו של הומאז' ל"לידת ונוס" האלמותי של בוטיצ'לי. אך היא אינה מגלמת כאן בן אדם בשר ודם, כי אם אידיאל נשי טהור ואולטימטיבי, ואנו אמורים להאמין שאייזק נשבה בקסמיה ומשתגע לחלוטין מרוב אהבה ותשוקה אליה ברגע שדרכיהם נפגשות. הדבר אינו אפשרי, כמובן. אבל זו יותר אשמתם של שנאבל ושל התסריט המופרך שהוא רקח, מאשר אשמתם של השחקנים. 

גם אייזק סובל מכך, כמובן. וגם ג'ייסון מומואה, שמפציע בשלב מאוחר בתור מאפיונר איטלקי בכיר שמבקש להשיב לעצמו את כתב היד יקר הערך.

בכל מקרה, גדות בהחלט ראויה למחמאות על כך שלקחה סיכון יצירתי כה גדול, ועל כך שהעזה להתרחק כל כך מהמחוזות המסחריים שהפכו אותה לכוכבת בינלאומית. במקרה זה, התוצאה אולי לא מוצלחת בצורה חד-משמעית (שוב, לא לגמרי באשמתה). אבל ככה ממשיכים לגדול ולהתפתח, וככה צוברים ניסיון.

"בידיים של דנטה" רק הולך ונהיה יותר ויותר פסיכי, קיצוני ובלתי צפוי ככל שהוא נמשך, ואני מהמר שרבים מכם לא יטרחו להגיע לכותרות הסיום שלו. אני לא מאשים אתכם. הסרט הזה מתהדר בלפחות שלושה סופים שונים, שמגיעים דקות ארוכות לפני הסוף הרשמי, והדרך לגראנד פינאלה רצופה בכמה סצינות תמוהות במיוחד, שמצליחות להצחיק מבלי להתכוון לכך.

עם זאת, אני ממש לא מצטער על כך שצפיתי בו. הוא מבולגן מאוד ויומרני להפליא. אין על כך ויכוח. אך הוא גם מתהדר בשלל רגעים קולנועיים מרתקים ומפתיעים, וגם רגעיו הפחות מוצלחים, מצליחים להיות מעניינים (או משעשעים) בדרכם הייחודית.

בעידן שבו כבר כמעט ולא עושים סרטים הרפתקניים ובלתי ניתנים להגדרה מסוגו של "בידיים של דנטה", משמח שענקית סטרימינג כמו נטפליקס החליטה לרכוש אותו ולאפשר לכולנו לצפות בו. גם אם רובנו לא נצפה בו עד הסוף.

"בידיים של דנטה", איטליה/ארה"ב 2025

ציון: 3 כוכבים