הישראלי המכוער - הגרסה ההוליוודית: ליאור רז עושה מזה תפקיד ענק

מכוון פסנתרים ניו יורקי, שניחן בשמיעה אבסולוטית ובאוזניים רגישות להכאיב, מסתבך עם עבריינים ישראליים וקוריאניים ב"המכוון" – מותחן פשע מופרך אך מבדר של הבמאי דניאל רוהר (שקטף אוסקר לפני כמה שנים עבור סרטו התיעודי "נבלני").

הכשרון האנגלי העולה ליאו וודול ("הלוטוס הלבן") מככב בתור ניקי, מכוון הפסנתרים המחונן, ואילו דסטין הופמן האגדי ("איש הגשם", "כל אנשי הנשיא") עושה תפקיד משנה יפה בתור הארי, המנטור היהודי המזדקן והחצי חירש שלו.

יום אחד, ניקי מתבקש לפתוח כספת ישנה בביתו של הארי, על-מנת לחלץ משם את מכשיר השמיעה שהארי נעל בתוכו בשוגג, ומפה לשם גיבורנו מגלה שאוזניו המחודדות מאפשרות לו לפרוץ אותה בקלות יחסית.

מעט אחר כך, ניקי מבצע את הטריק הנ"ל שוב, ופותח כספת נוספת, הפעם בנוכחותו של אורי (ליאור רז), מומחה אבטחה ישראלי, שגם נוהג לשדוד את לקוחותיו יחד עם שני שותפיו (שמגולמים בידי גיל כהן וניסן סקירא).

כמובן שאורי מזהה את הפוטנציאל הקרימינלי העצום שטמון בכשרונו של ניקי, והוא ממהר לגייס את מכוון הפסנתרים כדי שזה יעבוד לצידו. ניקי, מצדו, שזקוק למזומנים כדי לסייע בתשלום חובותיו של הארי ורעייתו (טובה פלדשו), מבין שיש לו הזדמנות נדירה לעשות קופה, והוא מסכים להצטרף למיזם המפוקפק של אורי וחבריו.

כדי שלא יהיה לכם משעמם, במקביל לכניסתו ההדרגתית של ניקי לעולם הפשע, התסריט גם מוסיף עלילת משנה דרמטית-רומנטית, שבה גיבורנו מפתח מערכת יחסים מבטיחה עם סטודנטית מוכשרת לקומפוזיציה (האוונה רוז ליו). כמובן ששתי העלילות הללו יתנגשו בסופו של דבר בעוצמה רבה, ויובילו לבלגן רציני ביותר.

הבמאי דניאל רוהר, שגם השתתף בכתיבת התסריט, עושה עבודה נאה בפרויקט העלילתי הראשון. הסרט מיטיב לבנות ולאכלס את העולם המאוד ספציפי שלו בדמויות מגוונות ומעניינות. סגנון העשייה המהודק והאלגנטי שם דגש רב על עיצוב הסאונד, ומציג את מצבו הייחודי של ניקי  - ואת האופן שבו אוזניו הסופר-רגישות מהוות סוג של קללה עבורו - בצורה יצירתית ומאוד אפקטיבית.

הפסקול, שמתהדר בקטעי פסנתר רבים, שמבוצעים לא פעם במקביל להתרחשותם של שיאים דרמטיים, משדרג גם הוא את היצירה באופן ניכר ומוסיף לה רובד נוסף של גרוב וקלאסה.

ליאו וודול ודסטין הופמן, מצדם, מתבררים כצמד חביב למדי (למרות שתפקידו של הופמן קטן יחסית), וגם ז'אן רנו ("ליאון"), שצץ בשלב מאוחר של הסיפור, מוסיף קצת איכות אירופאית לתמהיל המושקע.

בתוך כך, ההפתעה המשמחת ביותר ב"המכוון" מגיעה דווקא מכיוונו של ליאור רז, שמגיש הופעה סוחפת ומשכנעת לחלוטין בתור הנבל. מאז שפרץ לזירה הבינלאומית, בעקבות ההצלחה העצומה והמאוד מרשימה של "פאודה", רז כבר הספיק לצוץ בתפקידי משנה קטנים בסרטים של במאים בעלי שם כמו מייקל ביי ("מחתרת השישה") ורידלי סקוט ("גלדיאטור 2"). אבל תצוגת המשחק שלו הפעם נמצאת בליגה אחרת לחלוטין, ואין ספק שמדובר בתפקיד ההוליוודי המשמעותי והמרשים ביותר שלו  עד כה.

רז פשוט יוצא מן הכלל בתור העבריין הישראלי, שנע ונד בין חברמניות לאלימות נטולת רסן. הלחץ הנפשי והפיזי שהוא ושני חבריו - גיל כהן וניסן סקירא, המצוינים גם הם – מפעילים באופן הדרגתי על ניקי מרגיש מאוד מסוכן, מאוד אמיתי, ומאוד לא צפוי.

העברית שהשלושה מדברים ביניהם לא נשמעת מתוסרטת לרגע, והדינמיקה הסחבקית-עבריינית שמתפתחת ביניהם מרתקת ואותנטית אף היא לעיניים ואוזניים ישראליות.

"המכוון" אמנם לוקח את הדרך הארוכה לגראנד-פינאלה שלו, אבל באופן משמח, רוהר מקפיד לשלב טוויסטים והפתעות גם בשלבים המאוחרים, ולרגע אין תחושה שהסרט גורר את רגליו. גם הזהות של הנבלים זוכה למשמעות נוספת, שמלמדת שהבחירה ברעים ישראליים לא הייתה רנדומלית או אופנתית בלבד.

בהתחשב במעמדנו בעולם כרגע, ניתן להניח ש"המכוון" לא יהיה הסרט ההוליוודי האחרון שבו נראה ישראלים משמשים בתור נבלים. מצד אחד, זה בהחלט מבאס ומעציב להבין כיצד העולם רואה אותנו כרגע. מצד שני, אם משמעות הדבר היא שנזכה לראות תצוגות משחק נוספות כמו אלה שליאור רז וחבריו מגישים כאן, אפשר יהיה אולי להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשהחיים נותנים לך לימונים, מוטב להכין מהם לימונדה.

"המכוון", ארה"ב 2025

ציון: 3.5 כוכבים